המושג 'חשבון נפש' שעולה על סדר היום מעורר פעמים רבות תחושה של כבדות ואי־נוחות, וזאת משום שרבים נוטים לתרגם אותו לסוג של ביקורתיות לא נכונה.
יש ש"מאוהבים" בעשיית חשבון נפש תמידי ובעיסוק בביקורת עצמית. הם "מחטטים" ללא הרף, דנים ובודקים הכול שוב ושוב. "איפה טעינו?" הם שואלים את עצמם, "מה היינו צריכים לעשות כדי שיהיה אחרת?" ושאלות ממין זה.
אנשים אלה ביקורתיים כלפי עצמם, ובמידה מסוימת – הם נהנים מזה. לכאורה – נראה שדרכם טובה והם חותרים לשפר ולשכלל, אך האמת היא שהביקורתיות הזאת מעידה על גישה לא שלמה של האדם כלפי עצמו.
בדרך כלל, תכונה זו מלווה גם בביקורתיות יתר כלפי אחרים: האדם ממקד את ראייתו בחיפוש ההיבטים השליליים אצל אלו שלידו, ובאופן טבעי, התבוננות כזאת תגרום לו לאתר צדדים כאלה. וכשהדבר קורה הוא מבטא את ביקורתו כלפיהם באופן הגורם לריחוק ופירוד בינו ובין בני משפחתו, חבריו וכדומה.
נפש בריאה סולדת מחשבונאות תמידית, משום שהיא מערערת את הקבלה הפשוטה והטבעית של האדם את עצמו וגם את זרימת החיים הטבעית. אדם בריא אוהב לנוע בחופשיות מבלי להיות נתון ל"מעקב" תמידי.
הדברים נכונים בחיים בכלל וגם בענייני עבודת ה': הרצון להתקדם בעבודת ה' צריך לנבוע מתוך חיות ושמחה. ה"נבירה" האין־סופית והחיפוש אחר פגמים ופרטים הדורשים תיקון וסדר (אצל האדם עצמו ואצל אחרים) אינם מלווים בשמחה, ואדרבה הם מעוררים באופן טבעי אי־נוחות.
לכן כשמגיע חודש אלול ונזכרים שצריך לעשות 'חשבון נפש', צריך לדעת ולזכור לעשותו באופן הנכון.
אור פני המלך
כך כותב האדמו"ר הזקן בספרו ליקוטי תורה בקשר לחודש אלול:
"הנה נודע שבאלול הוא זמן התגלות י"ג מדות הרחמים, ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יום טוב... ובוודאי יש הפרש גדול בין יום הכיפורים ובין אלול,
אך הנה יובן על פי משל למלך, שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כי אם ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה.
וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו יתברך בשדה.."
על פי דברים אלו, מובן, כי מצד האמת, בחודש אלול לא היה צריך להתעסק כלל במה שחסר. בחודש זה מאירות בעולם י"ג מידות הרחמים, שעניינן האהבה העצמית של ה' אלינו, ואזי כל החשבונאות מתבטלת מאליה וכל הפגמים נמחקים.
וכמלך המתגלה אל העם, שכידוע "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ – חַיִּים" (משלי טז, טו), כאשר המלך מתגלה, מאירים רק חיים של אלוקות, ואין מקום לשום חיסרון.
ואולם באלול המלך יורד ומתלבש בלבושי השדה, והוא בא אלינו למקום שבו אנו עסוקים בעבודת החולין (ולכן ימים אלו אינם נחשבים ימים טובים), וזה מלמדנו, שהקרבה המיוחדת בחודש זה צריכה להתבטא גם בתיקון ושיפור של מעשינו.
יש להיזהר ולא לשכוח את החידוש של אלול החסידי: אומנם המפגש בינינו מתקיים בשדה, במקום החולין, אבל כשהמלך שיורד ומתגלה אלינו שם, הוא מחייך חיוך רחב לכל אחד מאיתנו ("ומראה פנים שוחקות לכולם"). זו ההזדמנות הטובה ביותר לחדש ולגלות קשר של קרבה ושל אהבה.
ואפילו מי שנמנה עם אלו שמקרינים בדרך כלל פנים זעופות, המבטאות מקום פנימי שאינו מרוצה – לא מעצמו, לא מאחרים, ולא מהחיים בכלל – בזמן שהמלך מחייך אליו, לא מתאים להראות פנים זעופות.
זה נכון כל השנה, אלא שכל השנה כדי להיכנס להיכל המלכות צריך להתאמץ יותר, ואילו בחודש אלול המלך בא לכל אחד מאיתנו, בשדה, ומפנה אלינו פנים מאירות ומחייך אלינו.
כשכל זה קורה, עלינו להיזהר מאוד שמא בטעות "נפנה את הגב" אל המלך שהגיע עד אלינו, ונתעלם מההארה הפנימית המיוחדת.
אהבה ללא תנאי
המסר שעומד מאחורי החיוך של המלך הוא שהמלך אוהב אותנו ללא שום תנאים. החיוך של המלך מסייע לנו לגלות בעצמנו את האהבה והתענוג העצמי שאינם מותנים במאומה.
וכפי שאומר הרבי (במאמר "אני לדודי" תשכ"ו): "דענין פנים שוחקות בהנמשל הוא התענוג דלמעלה שבישראל עצמם (שלמעלה מהתענוג שמקיום התורה ומצוות דישראל, ולמעלה גם מהתענוג שמעבודת התשובה) דתענוג זה הוא בהעצמות. וע"י שמראה להם פנים שוחקות... זה מעורר אצלו (כמים הפנים לפנים) התענוג באלקות ועד שהתענוג באלקות הוא עצם התענוג שלו, וזה נותן לו הכח עוד יותר להתגבר על המניעות ועיכובים ולשוב בתשובה שלימה".
אם כן, העבודה של אלול היא הנכונות להתמסר לקשר של אהבה ("אֲנִי לְדוֹדִי"), לוותר על הפנים הזועפות (כלפי עצמנו וכלפי אחרים) ולהיות מוכנים לקבל את החיוך של המלך.
כשהמלך מחייך אלינו, 'חשבון הנפש' לא יכול להיות מכביד ומלווה בקושי ובכאב, אלא להתמקד בשאלה: האם אנו מוכנים לגלות את המהות שלנו?
"להקביל פני המלך" ולהיות קשוב אליו, פירושו גם לגלות את העצמי האמיתי שלנו, שהוא תמיד שלם וטהור, שהרי יהודי במהותו הוא "חלק אלוקה ממעל ממש".
וכך גם ביחס לאחרים: עלינו לגלות כלפיהם יחס של אהבה, לפנות אליהם בחיוך (כמו המלך שמחייך אלינו) ולהביע באוזניהם הערכה, מתוך ידיעה שיש בהם שלמות אלוקית טובה, לא מותנית, ומתוך זה גם אמירת הביקורת (אם יש בה צורך אמיתי) תתקבל, תהא מאירה ותעמיד "על הגובה האמיתי".
אחת הבעיות הקשות שלנו היא ההשלכה שאנו משליכים מדרכנו ומהתנהגותנו – על הקב"ה. אם אנו רגילים להפנות כלפי עצמנו וגם כלפי המציאות שסביבנו פנים זועפות, אנו משערים־מדמיינים שכך נוהג גם הקב"ה: אנו מדמים בנפשנו שהוא כועס עלינו ומסתכל עלינו בפנים זועפות.
אך כשבחודש אלול אנו רואים ומבינים שהמלך מחייך אלינו ואוהב אותנו ללא תנאים, החיוך שלו נוסך בנו כוח, ואנו מסוגלים לגלות את השמחה והתענוג שבתוכנו, להאמין בערך האלוקי ובטוב הטמונים בנו ובזולתנו, ולהתחיל לחייך לעצמנו וגם לסובבים אותנו.
