Ask The Rabbi

נושא: תפילה

שליטה במצב

בתקופה האחרונה בעולם היו יהודים שהיו שרויים בבידודים, בעוצרים, במצב כזה שאין להם את האפשרות לעשות מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. האם באמת יש אפשרות כזאת שאין ליהודי שליטה על המצב?

לכל יהודי יש אוצר פנימי שנמצא בשליטתו בלבד, ואין שום גורם חיצוני של 'קליפה' שיוכל לקבוע בעבורו איך ינהג באותו אוצר.
האוצר הפנימי הזה הוא עצם הנשמה, שבאמצעותה מתגלה כוח הבחירה החופשית, הנטוע, כפי שמוסבר בחסידות, בעצם הנפש. אומנם הוא מתגלה דרך הידיעה וההכרה השכלית, אבל שורשו בעצמיות, שלמעלה מהשכל.
כשאדם נמצא ב"מאסר", לכאורה שללו ממנו את יכולת הבחירה. הוא נתון למרותם של אחרים. אבל הרבי הריי"ץ הראה בהנהגתו שכוח הבחירה קיים בנו תמיד.

במה אנו בוחרים?
אחת השאלות שנשאלות בעניין המושג 'בחירה', נוגעת להיקף הבחירה: האם היא מוגבלת? ואם כן – במה הגבלתה?
בהשקפה ראשונה, ברור שלבחירה שלנו יש מגבלות:
ראשית – מגבלות פיזיות: האדם הוא נשמה בתוף גוף גשמי ומוגבל, ומתוקף עובדה זו חלות עליו מגבלות גופניות־פיזיות, ולא כל דבר נתון לבחירתו.
מלבדן יש גם מגבלות נפשיות: האדם לא יכול לבחור דבר שאיננו קיים במבנה הרוחני־הנפשי כלל.
עם זאת, כוח הבחירה שבנו מגלה מהות פנימית שהיא מעבר למגבלות חיצוניות של הגוף והנפש. האדם יכול בהחלט לבחור לפעול ולעשות גם כנגד הטבע המולד שלו – הן הגשמי הן הנפשי־רוחני – מאחר שבכוח הבחירה הוא מגלה את מהותו שלמעלה מטבע זה.
(בלקוטי שיחות חלק א, עמ' 25 מובא סיפור על הרבי הרש"ב, שסילק את כוח השמיעה באוזנו האחת כדי שיוכל להיטיב ולשמוע דא"ח, וקולותיהם של האנשים ששוחחו בחדר הסמוך לא יפריעו לו ויבלבלוהו. אומנם מעשה כעין זה ייתכן רק אצל צדיקים, שהם "בעלי בית" גם על החושים שבדרך הטבע פועלים "מעצמם" ואין לאדם שליטה בהם; אך אנו יכולים ללמוד ממנו שהאפשרות הנתונה לאדם לבחור – אמורה גם לגבי כוחות הנפש והחושים).
מהפתגם האמור של הרבי הריי"ץ אנו למדים שבכל מה ששייך לתפקידו של האדם בעולם ולקשר שלו עם הקב"ה, הבחירה – לבצע ולהשלים את תפקידו – בידו.
ייתכן מאוד שברגע מסוים האדם מתקשה לראות איך בכוחותיו הגלויים יצליח במשימתו, אבל גם אז עליו לדעת שהוא יכול לבחור להתייגע, ומתוך כך להגיע למיצוי יכולותיו הפנימיות, שעד לאותו הרגע לא היה מודע לקיומן. לשם כך עליו להשתמש בכוח הרצון הטמון בו, שכוחו עולה על הכוחות הרגילים.
ובעומק יותר: הבחירה מתגלה כאשר האדם חווה את עצמיותו בצורה השלמה והנעלית ביותר, ומשם הוא בוחר לעשות כל מה שה' רוצה ממנו, מתוך הכרה שהקשר עם ה' הוא שמבטא את עצמיותו שלו בצורה הנעלית ביותר.
הבחירה האמיתית היא המודעות של האדם למהות שאליה הוא מתחבר: האם הוא מחובר לבורא או מנותק ממנו? מתוך הכרה זו הוא בוחר – גם מבחינה מעשית – בטוב ולא בהפך הטוב. הבחירה היא חשיפת מקום פנימי שהוא העומק של ההפעלה האנושית. כשהאדם חושף את המקום הזה, פעולתו אינה נובעת מתוך ש"מכתיבים" לו אלא מתוך הבחירה שלו, שבתוכו.
כאמור, בחירה זו אינה אמורה באנשי מעלה בלבד, בצדיקים: מהות פנימית זו קיימת בתוך כל יהודי, ואם כן, היא אמורה בכולם.
אומנם לא כל אדם מצליח לחשוף את מהותו הפנימית, אבל החשיפה הזאת תלויה רק בו. הבחירה בידיו לגלות את מהותו הקיימת בו. העובדה שהתורה מצווה אותנו לבחור בטוב, מוכיחה שהבחירה החופשית נתונה לכל אחד מאיתנו ולא לצדיקי עליון בלבד.
אומנם בכל אחד שוכנת נפש בהמית, שיש בה יצר ודחפים, אבל מלבדה שוכנת בו גם נפש שכלית, המסוגלת לבחון את הדברים בצורה שקולה ואחראית יותר, ובתוכה – קיים הקול הפנימי של עצם הנשמה, שהוא שבוחר באמת.

ברגע אחד
לא תמיד קל לבחור נכון. לפעמים בשביל לבחור נכון, האדם חייב לעצור הכול ולהחליט לחדול לפעול בדפוס של תגובה בלבד אלא לבחור – ליזום. לשם כך יש לפתח הקשבה פנימית עמוקה: כוח הבחירה מבטא, כאמור, את המהות שלנו, וכדי להבין אותה – עלינו להתאמץ להקשיב לה.
הבחירה יכולה להתרחש ברגע אחד. רגע של החלטה ושינוי, שבו האדם מחליט שלא לאפשר לטבע ולהרגלים שבו להמשיך לשלוט בו, בשעה אחת וברגע אחד, ניתן לחולל שינוי.
אם אדם מנסה לחולל שינוי, ובכל פעם הוא נופל מחדש, אין זאת אלא משום שבחירתו לא הייתה אמיתית. אילו הייתה אמיתית, הצד השני כבר לא היה קיים, והיה נעשה "מופרך" לחלוטין, והנפילה לא הייתה מתרחשת.
בחירה ברע אינה 'בחירה' אמיתית. היא בחירה של האדם להתעלם, ברגע מסוים, מהעצמיות שלו. באותו רגע הוא כביכול בוחר שלא להיות הוא... התורה מצווה "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט) – ומכאן שכל בחירה אחרת היא ניתוק ממהות החיים.
הרבי מזכיר בשיחותיו כי עונש המאסר לא מתאים למהותו של האדם והוא מנוגד לאנושיות. מהות האדם כוללת אפשרות בחירה וחופש פעולה, והמאסר מנוגד למהות זו. המאסר הקשה ביותר הוא מאסר שלא אחרים הכניסו אותנו אליו, אלא אנו מאסר שאליו הכנסנו את עצמנו מתוך מודעות שגויה והרגשה לא נכונה. בחירה נכונה היא הדרך לצאת מהמאסר הפנימי שלנו.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].