פעילות בימין מקרבת

הרבי הריי"ץ באחד ממכתביו (מאדר ב' תרח"ץ) מספר סיפור המבטא נקודה זו:
רבי אהרֹן מסטראשעלע גדל וחונך בביתו של אדמו"ר הזקן עם בנו אדמו"ר האמצעי.
כשאדמו"ר הזקן מינה את בנו לחנך את האברכים, הבן נהג לחנכם בקירוב גדול, ואף את האברכים שהיו זקוקים לתיקון המידות היה מקרב. החינוך שלו נעשה בדרך של קירוב.
לעומתו, רבי אהרֹן (למרות היותו בעל 'מוחין' רחבים) היה תקיף וחמור סבר: אם מישהו התנהג שלא כראוי, היה מבטא כלפיו כעס ודוחה אותו.
בתקופה מסוימת, אדמו"ר האמצעי לא יכול היה למלא תפקידו בשל בעיות בריאות. תקופה זו נמשכה חודשים אחדים, ובאותם חודשים רבי אהרֹן מילא את מקומו ועסק בחינוכם והדרכתם של האברכים בדרך שלו. ובהיותו 'בעל התפעלות' גדול היה לעיתים קרובות מבטל ודוחה את המתחנכים.
פעם אחת נכנס רבי אהרֹן אל אדמו"ר הזקן ליחידות והתאונן באוזניו על שלימודו ותפילתו במיוחד חסרים חיות פנימית. אדמו"ר הזקן נשען על זרועות קודשו, נכנס לדבקות, וכעבור כמה רגעים הרים ראשו הקדוש ואמר לו תוכן דברים אלו:
"פועל אדם ישולם לו". ההנהגה שלמעלה היא הנהגה של 'מידה כנגד מידה': אדם שדוחה יהודי – אפילו כוונתו לשם שמיים, לטובת אותו יהודי – מתנהגים איתו מלמעלה כמידתו ונועלים בפניו דלתות ושערים. ואדם שפועל לקרב יהודי – מקרבים אותו גם מלמעלה ופותחים לפניו שערי היכלי תורה ועבודה.
יש כלים מסוימים שנועדו לשימוש של האדם בעבודתו העצמית בלבד – כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, ו'ביטול' הוא אחד מהם. בעבודה עם הזולת יש להשתמש בכלים אחרים: יש לחזק ולקרב, והכול באהבה ובחיבה, שהרי כל מעשה טוב שלו, אפילו נדמה שאינו אלא תנועה קלה – באספקלריה הזכה והמאירה של החסידות הוא מעשה גדול וחשוב מאוד.
ראוי להתבונן בסיפור זה. רבי אהרֹן בוודאי רצה בטובתם של חניכיו, אך בחירתו לפעול בדרך של הקפדה ותביעה יתרה, גרמה לו להרגיש שעבודת ה' הפנימית שלו אינה מאירה כמקודם וחיותה פסקה. הוא נקלע ל'משבר' פנימי ולעצבות.
אדמו"ר הזקן הסביר לו שהדרך הנכונה להשפיע היא דרך של קירוב ואהבה בלבד. הנוהג בדרך אחרת, לא פועל כראוי, ולא זו בלבד אלא גם הוא עצמו מפסיד. מלמעלה נוהגים עם האדם כפי שהוא נוהג עם אחרים: מי שמתנהג עם אחרים במידת הדין וההקפדה, מעורר עליו מלמעלה את מידת הדין.

יסודות ההנהגה החסידית
דברים אלו, שכאמור הם חלק מיסודות ההנהגה החסידית, באו לידי העצמה והדגשה יתרה בשיחותיו של הרבי ובהנהגתו כלפי אחרים. אומנם שכשהיה צורך לנהוג בתקיפות ראינו שלא ויתר, ומבלי להתפעל משום עניין, "וילחם מלחמות ה'". התקיפות הופנתה תמיד "לגופו של עניין" – עניין ולא אנשים. כלפיהם – יש לנהוג באהבה ובחיבה. כך הורה וכך גם נהג בעצמו.
בתקופה שבה המתחים בין מגזרים שונים וחלקים שונים מתגברים – מתעוררות מחלוקות ונוצר פירוד, עלינו להיזכר בתפקידנו האמיתי, כחסידים ומקושרים לרבי – להאיר את העולם באור הגאולה, מתוך אהבת ישראל גלויה, חום החסידות ואורהּ.
עלינו להיזכר כיצד הרבי הנשיא מתנהג עימנו, עם הדור כולו ובמיוחד עימנו, חסידיו: עם כולנו הוא נוהג באהבה וחיבה גלויות, וגם כאשר בשל צורך אמיתי, הוא מבטא כלפינו דרישה ותביעה – גם הן חדורות אהבה וחיבה.
חסיד שמקושר לרבי, חייב לאמץ בתוכו גם הנהגה זו. הדברים אמורים כלפי יהודי שעדיין נמצא בשלבי התקרבות, אבל לא בו בלבד: גם כלפי אלו שלידו, מתפללים איתו בבית הכנסת ומשתתפים איתו בהתוועדויות – עליו להתנהג באהבה.
וכך אמר הרבי בשיחת י' בשבט תשי"ט:
"כאשר ההנהגה היא בתנועה שאינה מצד האהבה – הנה אם מצליח ומכוון, אזי מוטב, ואם לאו – אזי ישנו עניין של הפסד; מה שאין כן כאשר ההנהגה היא בתנועה של אהבה, ללא חשבונות – הרי אם הצליח להחזירו למוטב, בוודאי טוב, ואפילו אם מתעכב הדבר, 'והן לא', הרי אפילו בשעת מעשה 'לא הפסיד' (כמבואר באריכות בתניא פרטי הדברים).
ובעניין זה בייחוד השתדל ביותר בעל ההילולא – לנטוע את העניין דאהבת ישראל בלב כל אחד, ובאופן שגם כאשר צריכים לפעמים לנצל תנועה הפכית, ידעו, שגם תנועה זו צריכה לבוא מצד אהבה דווקא, ובמילא, כאשר באים הדברים לידי פועל, הנה בעניין של אהבה וחסד ורחמים אין מה להיות זהיר ומחושב אפילו עד הקצה התחתון, שהרי 'הן לא, לא הפסיד'; מה שאין כן בנוגע לתנועה הפכית – צריך להיות זהיר ומחושב, עד שבא לידי הוכחה גמורה לעצמו שמוכרח לנצל תנועה זו לפי שעה, ובשעת מעשה זוכר בעצמו – ובאופן שניכר גם אצל הזולת – שתנועה זו גופא היא מצד אהבה".