מפורסמים דברי חז"ל, שלפני שהקב"ה בא לתת את התורה לישראל, הוא הציע אותה לשאר העמים ובהם בני אדום ובני ישמעאל. בני אדום שאלו אותו: "מה כתוב בתורה?" וכשהקב"ה השיב להם: "לא תרצח", לא הסכימו לקבלהּ, שהרי לעשָו נאמר: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (בראשית כז, מ). על דרך זה בני ישמעאל שאלו: "מה כתוב בה?" וכשאמר להם הקב"ה: "לא תגנֹב", לא הסכימו לקבלהּ, שהרי על ישמעאל נאמר: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בראשית טז, יב). לאחר מכן, כשפנה הקב"ה לישראל – הם נענו ואמרו: "נעשה ונשמע".
נדמה שיש מקום להקשות: לכאורה, בני ישמעאל ובני אדום צודקים בטענותיהם. הרי התנאי הבסיסי למימוש עצמי הוא התאמה בין היעד שהאדם שואף לממש ובין מהותו הפנימית. כדי שאדם יוכל לממש את עצמו בעולם בצורה נכונה, עליו להיות מודע היטב לתכונותיו, למעלות ולחסרונות שבו. הוא צריך להכירם היטב ולמצוא את הדרך לעשות בהם שימוש נכון ומועיל.
הכרת היכולות חשובה מאוד, אבל לא פחות ממנה חשובות הכרה במגבלות, התחשבות בהן ומציאת הדרך להתגבר עליהן. התעלמות – אינה פותרת מאומה, ואדרבה היא יכולה להיות לאדם לרועץ: היא עלולה להכשיל מהלך שלם שתוכנן מבלי להביא את המגבלות בחשבון. המגבלות קיימות והן "יצוצו" בשלב כל שהוא, אבל אז ייתכן שיהיה קשה למצוא דרך "לעקוף" את "אבן הנגף" שבדרך.
כשהקב"ה מציע את התורה לבני ישמעאל ואדום, הם מנסים לברר מה כתוב בה, כדי לראות אם היא מתאימה לתכונותיהם. מתשובותיו של הקב"ה משתמע שאין התאמה כזאת: התורה עצמה מגדירה את תכונותיהם הבסיסיות, אותן התכונות המנוגדות ניגוד מוחלט לציוויים. והם – פועלים לכאורה בהיגיון – ומסרבים לקבל אותה.
לעומתם, עם ישראל מכריז בלא היסוס: "נעשה ונשמע". לכאורה עַם ישראל פועל בדרך שאינה הגיונית: הכיצד ניתן להתחייב לעשות מעשה מבלי לשמוע קודם במה דברים אמורים, ומבלי לנסות לבחון אם אנו אכן מסוגלים לעמוד בהתחייבותנו?! ואם איננו מסוגלים למעשה – שמא נכון יותר שלא להתחייב? האם אנו אמורים להתעלם מן המגבלות שלנו?!
השאלה בעניין התפיסה שבבסיס אותה אמירת "נעשה ונשמע" אכן העסיקה את חז"ל. בגמרא (שבת פח ע"א) נאמר בהקשרהּ: "עמא פזיזא דקדמיתו פומיכו לאודנייכו" – עם פזיז שפיכם התחייב "לעשות", עוד קודם שאוזנכם "שמעה". זה מנוגד לכל היגיון.

תורת הבעש"ט
כדי לבאר זאת, נזכיר אחד מיסודות החסידות שאנו עתידים ללמוד בימים אלו (של חג שבועות) במסגרת לימוד התניא היומי (בשער הייחוד והאמונה), על יסוד תורת הבעל שם טוב (בעל יום ההילולא שחל בחג שבועות) שהעולם מתהווה בכל רגע ורגע על ידי דבר הוי'.
אומנם 'חידוש' זה לכאורה כבר נאמר בנוסח התפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", אבל הוא לא היה גלוי ומוחשי דיו בתוך המציאות, עד שבא הבעש"ט וגילה ופירש זאת בעולם.
עד גילוי החסידות, התודעה הרווחת הייתה שהעולם הוא מציאות והקב"ה שולט בו ומנהל אותו. הבעש"ט ביאר שהמציאות האמיתית של העולם היא אלוקות: בכל רגע העולם מתהווה 'יש מאין', עד שכל ה'יש' הוא בעצם 'אין', וה'יש' מתבטל ל'אין'.
הרבי מסביר בשיחותיו שמסיבה זו העולם לא יכול באמת להפריע ולהתנגד לתורה ומצוות: אם העולם מתהווה ברגע זה על ידי הקב"ה, לא ייתכן שהוא סותר את התוכנית האלוקית ואת ההשגחה האלוקית.
הפנמת רעיון זה מיישבת את השאלה האמורה בעניין "נעשה ונשמע":
'קבלת עול' אין פירושה עשייה מתוך חוסר שכל, מתוך התעלמות מהטבע ומהתכונות; אדרבה, היא עשייה מתוך התמסרות לחוכמה הנעלית ביותר – חוכמת התורה, שהיא חוכמתו של הקב"ה.
ישראל שהם "עַם חָכָם וְנָבוֹן" (דברים ד, ו), יודעים ש'קבלת העול' וההתמסרות מגלות את החוכמה האמיתית של כל המציאות, הנכונה והצודקת מכל חוכמה אחרת.
אין מדובר בקבלה מתוך כפייה וחוסר ברירה. קבלה זו היא התמסרות פנימית לרצון העליון שבעומק העניין, והוא הרצון הפנימי והאמיתי שלנו.
נמצא שאותה 'קבלת עול' שבעזרתה אנו מנסים להתגבר על הטבע הבסיסי החיצוני, דווקא באמצעותה אנו זוכים ומגלים את הטבע האלוקי הטמון בנו.
זה עניינו של חג השבועות: לאחר 49 יום של ספירת העומר ובירור המידות, מתגלה שער הנו"ן, שהוא גילוי ה'כתר', שלמעלה מסדר ההשתלשלות. מהו ה'כתר'? הרצון העצמי של ה'.
לגילוי זה נדרשת הכנה בדמות קבלת עול – ההכרה שכל מה שיש לנו אנו מקבלים מלמעלה, ועצם ה'יש' שלנו מתהווה בכל רגע על ידי הקב"ה.
וכנאמר בפרקי אבות "תן לו משלו שאתה ושלך שלו" או כלשון הפסוק "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ" (דברי הימים א כט, יד) – כשאדם מכיר שאת כל ה'אני' שלו הוא מקבל מלמעלה, והוא מתמסר בקבלת עול לרצון ה', הוא זוכה ומקבל את ה'כתר'.
שלמות העבודה נוצרת מתוך שילוב של הכרת חשיבותנו וערכנו עם קבלת עול: אם נדע שכל מה שיש לנו ניתן מלמעלה, וממילא מה שהקב"ה רוצה מאיתנו חשוב יותר ממה שנראה 'מתאים' לנו על פי שכלנו והבנתנו, נזכה לגילוי פנימיות הרצון של הנשמה, שבוודאי רוצה להתמסר לרצון ה' בשלמות.