Ask The Rabbi

נושא: תפילה

שעון נטען בשבת

שעון המטעין את עצמו על ידי תנועות היד או חשיפה לשמש, האם מותר להלביש אותו בשבת?

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם ישנו חשש איסור בלבישת שעון שמטעין את עצמו על ידי פעולה עקיפה של האדם, בגרמא בלבד. ב) האם יש הבדל בין אם היה בשעון גם ללא פעולת הטענה זו מספיק אנרגיה ליום השבת.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלח סעיף ג, שאם יש לאדם פעמון מיוחד המצלצל לפי השעות, שעשוי על ידי משקלות מיוחדות הגורמות לכך, מותר לכוין אותו ולהכינו מערב שבת מבעוד יום, בכדי שילך ויצלצל בכל השבת כולה, מאחר ובשבת נעשה הדבר מאליו ללא פעולת האדם כלל, ואין בזה איסור.
אבל כל זה אם מכוון אותו מערב שבת, אבל בשבת עצמה, אזי לא רק שאם אם עמד והפסיק לעבוד שאסור להכינו שימשיך לעבוד, ואפילו רק בנענוע חוט הברזל שמתנענע גם כן אסור, ואדרבה יש בזה איסור תורה לכמה פוסקים, מאחר והוא בכלל מלאכת מתקן כלי. כמבואר בספר חיי אדם, וכן מצדד גם כן הפרי מגדים בסימן שח אות עח, ועל כל פנים מדרבנן בוודאי אסור, עיין שם, ולא כשיטת הפנים מאירות שמקל בזה. (משנה ברורה).
אלא אפילו בעוד השעון עובד, מכל מקום גם כן אסור למשוך את המשקלות, או את החוט המושך הגלגלים - שלא יפסוק את הילוכו, אם לא לצורך חולה הצריך לכך, שרק בזה יש להתיר לכוונו בעודו עובד, אם קשה למצוא אינו יהודי שיעשה זאת, שהרי אפילו מלאכה מהתורה מותרת על ידי אינו יהודי לצורך חולה שאין בו סכנה כמבואר בסימן שכח סעיף יז. ולענין שאר דבר מצוה, משמע מהחיי אדם שאין להתיר אפילו על ידי גוי, כי אם בשעה שהוא כבר מכוון, כלומר, שאפילו אותם שעונים שיש להם משקלות שמשמיעים קול השעות, ואפשר שבהם יש להתיר למשוך החוט שלהם על ידי אינו יהודי כשהם מכוונים - אפילו שלא לשם מצוה, וצריך עיון למעשה. אך על ידי גוי יש להתיר לכווין אותו לצורך חולה אפילו כשנפסק הילוכו (שם).
וכתב עוד, שאותן שעונים שרגיל לפעמים כשעומד ונפסק מהלוכו אזי הוא מנענעו במקצת וחוזר לעבוד, צריך ליזהר שלא לנענעו בשבת.
ומכאן למדו הפוסקים גם לגבי סוגי השעונים האלקטרוניים המצויים בזמן הזה, שישנם כאלו העשויים באופן שקולטים אנרגיה על ידי תנועות היד, או באמצעות החשיפה לשמש ולשאר מקורות אור, ועל יד כך מתמלאת הסוללה ('בטריה') - באנרגיה אשר מפעילה את פעולת הגלגלים ואת האור (התאורה) שבשעון.
שמאחר ובדרך כלל יש בשעון מספיק אנרגיה, באופן גם אילו היה השעון במשך יממה מעת לעת בלא תנועה ובמקום חשוך מכל מקום היה עדיין ממשיך את פעולתו היטב, אם כן שוב אין איסור ללבוש אותו בשבת, כמבואר בהרחבה בספר מאור השבת חלק ד' סימן יד, ואות קמח.
והטעם מאחר והוא אינו מתכוין כלל לכך, וכמו כן לא אכפת לו, ולא ניכר מצד האדם שום פעולת מלאכה על השעון וחלקיו. ואנרגיית סוללות לרוב הפוסקים אין בו איסור מהתורה, רק מדרבנן בלבד, וכיון שבמוצאי שבת בתוך זמן קצר יכול להתמלאות ממקומות המוארים שנמצא השעון שם, לכן אין לו שום ענין וכוונה ותועלת במילוי האנגריה של שבת, ולכן אין בו איסור אפילו הוא באופן שזהו 'פסיק רישא', והרוצה להחמיר יחמיר לעצמו.
אמנם לפי זה, הנה בשני ימים טובים של ראש השנה או של גלויות, או בשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, אם לא יהיה בו מספיק אנרגייה בכדי להחזיק מעמד במקום חשוך למשך יומיים, אזי שוב יהיה אסור ללובשו, כי מוח לו במה שמתמלא האנרגייה של השעון בשבת ויום טוב. וכמו כן אותם שעונים אשר ידוע שאין בהם מספיק כח אנרגיה להיות בפעולה משך זמן של יממה שלימה מעת לעת - ללא חשיפה לאור, גם כן יהיה אסור ללבוש אותם בשבת מחמת שנוח לו במילוי האנרגייה של השעון בשבת ויום טוב.
אולם יש שעונים אשר מנגנון זה קיים רק לענין האור (תאורה), ובהם יהיה ניתן להתיר אפילו אם יכול לפעול משך לילה שלם ללא חשיפה לאור, מאחר ועל פי גדר האמור הנה ביום שוב אינו זקוק לאור שבשעון ולא אכפת לו מכך ואין זה נוח לו.
העולה מהאמור: ששעון שמטעין את עצמו ללא פעולת האדם באופן ישיר, ובנוסף אין לאדם כוונה בזה וזה לא נוח לו, כמו אם ישנו מספיק אנרגייה בשעון שגם ללא תנועות היד היה עובד במשך יום השבת מעת לעת, יש להתיר את לבישתו מעיקר הדין גם במקרה שהטענה היא וודאית ('פסיק רישא'). כי זה איסור דרבנן שאינו נוח לו בזה. והמחמיר – יחמיר לעצמו. אבל אם ללא זה תחסר פעולתו בשבת עצמה, או במקרה שישנם שני ימים טובים רצופים, מאחר וההטענה היא וודאית וזה נוח לו, יש בעיה ללבוש אותו בשבת ויום טוב.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].