Ask The Rabbi

נושא: תפילה

דבר שיש לו מתירין

שלום וברכה, מה הסיבה שיש חומרה כ"כ גדולה ב"דבר שיש לו מתירין" – מה הטעם בזה? ואז מה אם הדבר יכול להיות מותר בהמשך, למה זה אמור להשפיע על הפסיקה ההלכתית כרגע? אשמח לשמוע את המקורות בעניין.

דבר האסור שיש לו היתר בזמן אחר או באופן אחר, החמירו בו חכמים שאינו בטל בתערובת. דוגמא לדבר שיש לו מתירין: איסור "חדש", שאסור לאכול מן התבואה החדשה הצומחת בתקופת הפסח עד שיקריבו את קרבן עומר התנופה בט"ז בניסן (או בזמן הזה עד שיעבור יום ט"ז בניסן). תבואה חדשה זו (שהשרישה באדמה לפני ט"ז בניסן) אינה אסורה לעולם, אלא יש לה היתר לאחר ט"ז בניסן. דוגמא נוספת: איסור "טבל", שאסור לאכול מפירות שלא הפרישו מהם תרומה (או מעיסה שלא הפרישו ממנה חלה). פירות אלו אינם אסורים לעולם, אלא לאחר שיפרישו מהם תרומה יהיו מותרים באכילה.
סוגיית הגמרא:
מחלוקת אמוראים האם ביצה שנולדה ביום טוב אסורה מהתורה או מדרבנן:
הגמרא בתחילת מסכת ביצה עוסקת בדין ביצה שנולדה ביום טוב, שלדעת בית הלל אסורה באכילה, ונחלקו אמוראים בטעם האיסור. יש שביארו שהאיסור קשור לדין הכנה משבת ליום טוב או מיום טוב לשבת, ולפי זה הביצה אסורה באכילה מן התורה. ויש שביארו שהאיסור הוא גזירה מדברי חכמים.
לסוברים שאסורה מדרבנן ניתן לתרץ שמה שאמרו "וספיקה אסורה" מתייחס לספק טריפה:
בהקשר לכך מביאה הגמרא ברייתא "אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב – אין מטלטלין אותה… וספיקה אסורה, ואם נתערבה באלף כולן אסורות". הגמרא אומרת שלדעת הסובר שהביצה אסורה באכילה מן התורה ברור מדוע האיסור הוא אפילו בספק, אך לדעת הסוברים שהאיסור משום גזירה – קשה מן הברייתא האומרת שספיקה אסורה בניגוד לכלל ספק דרבנן להקל! הגמרא מתרצת שלדעת הסוברים שהאיסור משום גזירה מה שאמרה הברייתא "וספיקה אסורה" אינו מתייחס לביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אלא זהו דין אחר, וכוונת הברייתא לומר שאם הביצה היא ספק טריפה (שיש ספק אם נולדה מתרנגולת זו שהיא טריפה או מתרנגולת אחרת שהיא כשירה, או שידוע מאיזו תרנגולת נולדה ויש ספק לגבי התרנגולת עצמה האם היא טריפה או כשירה) הרי היא אסורה (שספק דאורייתא להחמיר).
הגמרא מקשה שהרי טריפה אין לה מתירין:
הגמרא מקשה על תירוץ זה: אם נפרש שמדובר בביצה שספק אם נולדה בשבת או יום טוב ספק אם נולדה בחול נוכל להבין את המשך הברייתא "ואם נתערבה באלף כולן אסורות", שכן ביצה שנולדה בשבת או יום טוב זהו איסור שיש לו מתירין (שבמוצאי שבת או יום טוב מותרת באכילה), ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל. אבל אם נפרש שמדובר בביצה שהיא ספק טריפה, לא ברור מדוע אם התערבה באלף כולן אסורות, שהרי איסור טריפה אין לו מתירין וממילא צריכה הביצה להתבטל!
הגמרא מתרצת שאכן מדובר בביצה שנולדה ביו"ט, והחמירו בספק דרבנן ובתערובת משום שיש לה מתירין:
הגמרא מתרצת בשם רב אשי: אכן הברייתא כולה עוסקת בדין ביצה שנולדה בשבת או יום טוב, ואף לדעת הסוברים שהאיסור בביצה זו הוא מדרבנן אין להעמיד את הברייתא בספק טריפה, אלא יש לפרש את הברייתא כך: אף על פי שביצה שנולדה בשבת או ביום טוב איסורה מדברי חכמים, מכל מקום החמירו חכמים במקרה של ספק, ואפילו אם התערבה באלף כולן אסורות, כיון שביצה זו היא דבר שיש לו מתירין (לאחר שבת או יום טוב), ודבר שיש לו מתירין אפילו באיסור דרבנן אינו בטל (ומטעם זה במקרה של ספק, כלומר שיש ספק אם נולדה ביום טוב או ביום חול, מחמירים לאוסרה בניגוד לכלל שספק דרבנן להקל, דכיון שיש לה מתירין לאחר יום טוב לא רצו חכמים להקל במקרה של ספק אלא העדיפו שהאדם ימתין עד מוצאי יום טוב ויצא מן הספק).
עולה אם כן מדברי הגמרא שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו אם מדובר על איסור דרבנן שיש לו מתירין.
לרבינו תם אם הדבר שיש לו מתירין הוא ספק איסור דרבנן הרי הוא בטל:
רבינו תם למד שלמסקנת הסוגיא יש לפרש את הברייתא הנ"ל כך: "וספיקה אסורה" – ביצה שיש ספק אם נולדה ביום טוב או ביום חול אסורה, "ואם נתערבה באלף כולן אסורות" – ביצה שבוודאי נולדה ביום טוב שהתערבה באלף ביצים מותרות כולן אסורות. לפי זה, חומרת דבר שיש לו מתירין היא אפילו באיסור דרבנן, אך רק בוודאי איסור דרבנן ולא בספק איסור דרבנן.
לר"י דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו הוא ספק איסור דרבנן:
אבל רבינו יצחק (מבעלי התוספות המכונה ר"י) למד שלמסקנת הסוגיא יש לפרש את הברייתא כך: "וספיקה אסורה" – ביצה שיש ספק אם נולדה ביום טוב או ביום חול אסורה, "ואם נתערבה באלף כולן אסורות" – אם ביצה זו שספק אם נולדה ביום טוב או ביום חול התערבה באלף ביצים מותרות כולן אסורות. לפי זה, חומרת דבר שיש לו מתירין היא אפילו בספק איסור דרבנן.

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].