במשנה במסכת מקוואות נחלקו תנא קמא ורבי יוסי לגבי אדם שטמא בטומאה דרבנן שירד לטבול, ויש ספק אם טבל או שיש ספק אם יש במקווה ארבעים סאה – לדעת תנא קמא טהור מספק (כדין ספק דרבנן לקולא), ולדעת רבי יוסי טמא, שכן לדבריו "כל דבר שהוא בחזקת טומאה לעולם הוא בפסולו עד שיודע שטהר".
הגמרא במסכת ערובין מביאה שתי אפשרויות בביאור טעמו של רבי יוסי:
רבי יוסי מחמיר בטומאה כי יש לה עיקר מהתורה:
א רב הונא בר חיננא ביאר שלדעת רבי יוסי טומאה דרבנן שונה משאר איסורי דרבנן, כיון שלטומאה יש עיקר מן התורה, ולכן יש להחמיר בספק טומאה דרבנן.
רבי יוסי מחמיר בטומאה כי הטמא בחזקת טומאה:
ב רבא ביאר שטעמו של רבי יוסי הוא משום שיש להעמיד את הטמא על חזקתו. כלומר כאשר אדם מוחזק כטמא לא ניתן להוציאו מחזקתו עד שייוודע לנו בוודאי שטבל.
לשיטת הש"ך לא אומרים ספק דרבנן לקולא כנגד חזקת איסור:
הש"ך כתב שיש לפסוק כרבי יוסי על פי ביאורו של רבא, ונמצא לפי זה שכאשר יש חזקת איסור – לא אומרים ספק דרבנן לקולא (שהחזקה גוברת על הספק).
יש סוברים שאומרים ספק דרבנן לקולא כנגד חזקת איסור:
אמנם הפרי מגדים העיר שמדברי הרמב"ם נראה שפסק כתנא קמא, ואם כן לשיטת הרמב"ם אומרים ספק דרבנן לקולא אפילו נגד חזקה. וכן פסק פרי חדש.
כף החיים חשש לש"ך אם ההפסד הוא מועט:
בכף החיים כתב שבהפסד מועט יש לחוש לדעת הש"ך הסובר שלא אומרים ספק דרבנן לקולא נגד חזקה, ובהפסד מרובה יש לסמוך על פרי חדש שמיקל בזה.
ספק ספיקא נגד חזקה:
מחלוקת ראשונים אם אומרים ספק ספיקא כנגד חזקה:
על דרך זה מצינו מחלוקת הפוסקים גם בענין ספק ספיקא (באיסור תורה) נגד חזקה. משו"ת הרשב"א עולה שאומרים ספק ספיקא נגד חזקה (כך ההבנה הרווחת בדבריו), ואילו לדעת איסור והיתר והרא"ה לא אומרים ספק ספיקא נגד חזקה.
מהרמ"א נראה שפסק להקל:
הרמ"א כתב על פי הרשב"א, שאם יש שני ספיקות בגוף האיסור (אם יש כאן איסור) ונודעו שני הספיקות ביחד – יש להתיר מטעם ספק ספיקא אפילו באיסור דאורייתא ואפילו כנגד חזקת איסור. הרמ"א הביא דוגמא: עוף שנשבר הכנף שלו, ויש ספק אם נשבר בעודו בחיים או שנשבר לאחר השחיטה, ואם תאמר שנשבר בעודו בחיים יש עדיין ספק שמא הריאה לא ניקבה (שהריאה נמצאת בעוף סמוך לכנף, ואם הריאה לא ניקבה העוף אינו טריפה על אף שנשבר הכנף שלו). במקרה זה יש לעוף חזקת איסור, כיון שכל זמן שעודו בחיים הוא אסור באכילה עד שיישחט כדין.
הש"ך פסק להחמיר ופירש כך גם ברמ"א:
אמנם הש"ך פסק להחמיר שאין לומר ספק ספיקא כנגד חזקה. לדבריו: נראה שגם הרמ"א מודה שבאופן עקרוני אין לומר ספק ספיקא כנגד חזקה, ומה שהתיר הרמ"א במקרה של עוף שנשבר הכנף שלו הוא מפני ששם החזקה והספיקות אינם בעניין אחד, שהחזקה היא בעניין השחיטה (שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שתישחט כראוי), והספק אינו על השחיטה אלא על כשרות העוף מצד טריפה. לדברי הש"ך: במקרה שהחזקה והספיקות אינם בענין אחד גם המחמירים יודו שאומרים ספק ספיקא כנגד החזקה, ומה שאמרו המחמירים שאין אומרים ספק ספיקא כנגד חזקה הוא רק במקרה שהחזקה והספיקות בענין אחד, כגון ששניהם בענין השחיטה, שאז בספק הראשון אנו מעמידים את הבהמה על חזקת איסור, ונמצא שהספק הראשון כמי שאינו ונשאר רק ספק אחד, אבל כשהספיקות אינם בשחיטה – בוודאי אומרים ספק ספיקא לדברי הכל.
לש"ך שלש ספיקות תמיד מועילים כנגד חזקה:
הש"ך הוסיף שכאשר יש שלש ספיקות כנגד החזקת איסור – אומרים ספק ספיקא אפילו אם החזקה והספיקות בענין אחד (כגון חתיכה שיש לגביה ספק אם היא מבהמה כשירה או מבהמה שאירע לה ספק ספיקא בשחיטתה ), כיון שלאחר שאנו אומרים שהספק הראשון כמי שאינו נשארים עדיין שני ספיקות כדי לומר ספק ספיקא.
לט"ז שלש ספיקות אינם מועילים כנגד חזקה אם החזקה והספיקות בענין אחד:
הט"ז החמיר קצת יותר מהש"ך ואסר בזמן שהחזקה והספיקות בענין אחד אפילו אם יש כמה ספיקות כנגד החזקה.
לפרי חדש אומרים ספק ספיקא כנגד חזקה:
מאידך פרי חדש מיקל יותר מהש"ך וסובר שאומרים ספק ספיקא כנגד חזקה (אפילו שהחזקה והספיקות בענין אחד).
סיכום הנ"ל עם פרטים נוספים :
ספק איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור, לש"ך אסור, ולפרי חדש מותר.
חתיכה שאינה חשובה האסורה מדרבנן שהתערבה חד בחד עם חתיכת היתר – הוחזק איסור בתערובת, ולכן אם נאבדה חתיכה אחת מן העולם – לשיטת הש"ך אין אומרים בזה ספק דרבנן לקולא (כיון שיש כאן חזקת איסור).
חתיכה חשובה האסורה מדרבנן שהתערבה אפילו באלף של היתר – אינה בטילה (כדין איסור תורה חשוב).
חתיכה חשובה האסורה מדרבנן שהתערבה חד בחד עם חתיכת היתר, ואחר כך התערבה אחת מהן ברוב היתר – אינה בטילה לשיטת הש"ך הנ"ל, כיון שבתחילה התחזק האיסור בשתי החתיכות וממילא כל חתיכה מהשתים הראשונות היא כגופו של איסור (אמנם לשיטת פרי חדש הנ"ל המיקל בספק איסור דרבנן כנגד חזקה – החתיכה בטילה ברוב היתר).
וכן ספק איסור תורה שנתערב חד בחד, כל אחד הוא כגופו של איסור, ואם התערב אחר כך ברוב אינו בטל, שאין אומרים בזה ספק ספיקא לשיטת הש"ך.
כל הדינים שנזכרו לעיל בספק איסור תורה וכיוצא בו שהוא אסור, היינו אפילו בהפסד מרובה ואפילו אינו רוצה לאכלו כולו כאחד.
במקרה שיש חזקת איסור – לא אומרים ספק ספיקא, כיון שבספק הראשון אנו מעמידים אותו על חזקת איסור ונמצא שיש רק ספק אחד (והפרי חדש מיקל). לדוגמא: בהמה שאירע לה ספק בשחיטה והתערבה עם בהמה כשירה חד בחד, ואחר כך נמצאת חתיכה ויש בה ספק אם היא מבהמה הכשרה או מזו שאירע לה ספק בשחיטה – לשיטת הש"ך (והט"ז) אין אומרים בזה ספק ספיקא, כיון שיש לבהמה חזקת איסור בחייה והספק הוא באותו ענין דהיינו בשחיטה.
אבל אם יש שלש ספיקות – מותר, שאף אם תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ספק ספיקא (והט"ז מחמיר). לדוגמא: בהמה שנשחטה ויש ספק ספיקא שמא היא טריפה (כגון שנמצא אחר השחיטה ספק פגימה בסכין, שמא אין זו פגימה ואם תמצי לומר שהיא פגימה שמא במפרקת נפגם), ולגבי החתיכה שנמצאה יש ספק שלישי (האם היא מבהמה זו או מאחרת).
כאשר החזקת איסור והספיקות אינם בענין אחד, ונמצא שהספיקות אינם סותרים את החזקה – אומרים ספק ספיקא.
ועל פי כל האריכות מהדברים שהתבארו לעיל, מובן שכנגד הספק ספיקא שיש בכשרות השחיטה עומדת חזקת איסור של הבהמה, שכל בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע שנשחטה כדין. בנידון השאלה, הספק ספיקא והחזקה הם בענין אחד (בענין השחיטה), ולכן לשיטת הש"ך והט"ז אין אומרים בזה ספק ספיקא (שהספק הראשון נופל מול החזקה ונשאר רק ספק אחד), וממילא הבהמה אסורה.
אמנם פרי חדש מיקל בזה וסובר שאומרים ספק ספיקא כנגד חזקה אפילו שהחזקה והספיקות בענין אחד, ולשיטתו הבהמה מותרת.
