בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש לחוש לכאבים משום שמא תראה דם. והאם ישנו הפרש אם כבר ראתה מחמת כאבים אלו דם פעמים קודמות, או לא. ב) אם אנמר שישנו חשש גם בהרגשת כאבים אלו ועליהם לפרוש, האם יש לפרוש רק מתשמיש או לנהוג הרחקות ממש.
ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך יורה דעה הלכות נדה סימן קפט סעיף יט, שיש נשים שקובעות וסת על ידי מקרים שיארעו בגופם. וכמו למשל אשה שמפהקת, כמו אדם שפושט זרועותיו מחמת כובד, או כמו אדם שפותח פיו מחמת כובד, או כמו אדם שמוציא קול דרך הגרון.
כמו כן אם היא מתעטשת דרך תחתיה, או שחוששת - כנגד טבורה, או בשיפולי מעיה - בבית הרחם, או שאחזוה צירי הקדחת, או שראשה ואיבריה כבדים עליה, בכל אחד מאלו - אם יארע לה שלשה פעמים, וראתה, קבעה לה וסת, שבכל פעם שהיא חוששת מהם, אסורה לשמש.
ומכל מקום, על ידי פיהוק או עיטוש פעם אחד - אין הוסת נקבע, אלא כשזה קורה לה כן הרבה פעמים זה אחר זה. ואם אירע לה שלשה פעמים, שבכל פעם עשתה כן הרבה פעמים, הרי זה וסת. וכל אלו הוסתות שבגופה אין להם זמן ידוע, אלא בכל פעם שיקרה לה זה המקרה, הוא וסת.
ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע, כמו למשל מראש חודש לראש חודש, או מעשרים יום לעשרים יום, קבעה לה וסת לזמן ולמיחוש הוסת, ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד, ואם הגיע העת ולא בא המיחוש, או שבא המיחוש בלא זמנו - אינה חוששת.
ובטורי זהב אות לו, כתב בשם הבית יוסף, שהכוונה שהיא אינה חוששת כמו וסת קבוע, אבל מכל מקום כמו וסת שאינו קבוע. אבל מדברי הרמ"א שכתב 'ודוקא שקבעה וסת לשניהם יחד' - משמע שחולק על הבית יוסף בזה, והוא סובר שכאן אינה חוששת לגמרי, כיון שמבורר לנו שאין חשש בפיהוק זולת הימים מכך שלא ראתה שום פעם בפיהוק ביום אחר, ויום זה נקבע לה דוקא לפיהוק, שהרי לא החמיר לתת לה דין וסת שאין קבוע אלא קודם הקביעות.
ולעניין הפרישות ביום חשש מובא בסימן קפט סעיף א, שכל אשה שאין לה וסת קבוע, כלומר, רגילות לראות דם בזמן מסויים וקבוע, הרי היא חוששת ליום שלשים לראייתה הקודמת, והיא 'עונה בינונית' לסתם נשים. ואם יש לה וסת קבוע לזמן ידוע (כמו מעשרים יום לעשרים יום, וכדומה) – הרי היא חוששת לזמן הידוע בו רגילה לראות דם.
ואופן הפרישה ממנה ביום החשש מבואר שם בסימן קפד סעיף ב, שבשעת וסתה, כלומר היום בו רגילה לראות דם, וישנו חשש שמא תראה באותו היום, אזי צריך לפרוש ממנה עונה אחת. ואמנם אין צריך להימנע משאר קריבות, אלא פורש מתשמיש המטה בלבד. שאם הרגילות והחשש הוא ביום, פורש ממנה אותו היום כולו - אפילו אם רגילות הוסת להיות בסוף היום, ומותר מיד בלילה שלאחריו, וכן אם הוא בתחילת היום, פורש כל היום כולו, ומותר כל הלילה שלפניו. וכן הדין אם הוא בלילה, פורש כל הלילה ומותר ביום שלפניו ולאחריו.
והנה מה שכתב המחבר שהפרישה ביום החשש הוא רק מתשמיש המטה בלבד. מבואר בפוסקים שההדגשה בזה היא שמעיקר הדין - אפילו חבוק ונישוק מותר ביום זה. וכן פסק הבית חדש. אלא שמסיים שם, משכל מקום מי שמחמיר בחיבוק ונישוק תבא עליו ברכה, כמובא בשפתי כהן. וכן דעת הטורי זהב להחמיר באלה, וטעם הדבר, משום שמביאים לידי חשק, ויש חשש שמתוך כך שמא יבא עליה. ולפי זה מכל שכן שיש להחמיר שלא לישן עמה במטה אחת, שמא יבוא לשמש מטתו.
והטעם שלא אסרו ביום חשש אלא תשמיש המטה בלבד מעיקר הדין, וזאת אף על פי שחבוק ונישוק אסור מדאורייתא בנדה - משום שנאמר 'לא תקרב'. מכל מקום לא חששו אלא בתשמיש המטה ממש, מאחר וישנו חשש שמא על ידי התשמיש תראה בעונה זו - שהיא רגילה לראות בה, מאחר ודרכו של דם לבא בהרגל התשמיש. ולכן לא חששו בשאר אופני קריבות שמא יבא עליה כיון שביאה עצמה אינה אסורה אלא מדרבנן משום חשש שמא תראה. ואם נאסור זאת יחשב הדבר כגזירה לגזירה. (שולחן ערוך הרב שם סימן קטן ו').
העולה מן האמור: אשה שיש לה כאב מורגש וניכר לעצמו באזור הרחם וקיבלה לאחר מכן ווסת, צריכה בפעם הבאה שתחוש בכאב זה לחוש שמא יבוא ווסת, ולכן תפרוש מתשמיש בעונה שחשה בכאב ותבדוק את עצמה, אך אין צריכה לנהוג הרחקות ממש כל עוד לא ראתה בפועל. (וראוי להחמיר בחיבוק ונישוק).
[ואמנם במקרה שראתה דם שלשה פעמים בסמוך לאותו כאב - במחזורים קבועים, (כמו בהפרשים של עשרים יום), תתייעץ עם רב מורה הוראה, ותאמר לו את פרטי המקרים, כי אפשר שיש לה דין ווסת קבוע].
