בגמרא במסכת ביצה מובא שדבר שיש לו מתירין אפילו באלף אינו בטל, אפילו שאיסורו רק מדרבנן, ואפילו בספק איסור,
אם נאבד אחד מתערובת שנאסרה משום דבר שיש לו מתירין הותרה התערובת:
השו"ע אומר שדבר שאינו בטל מחמת חשיבותו, כגון בעלי חיים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד, ודבר שיש לו מתירין, שנתערב באחרים ונאכל אחד מהם בשוגג, או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם – הותרו כל האחרים, שאנו תולים לומר שהאיסור הלך לו.
המחלוקת האם התערובת השניה מותרת היא גם בדבר שיש לו מתירין:
גם לגבי תערובת אחר תערובת, שיש מתירים בשתי תערובות ויש מצריכים שלש תערובות, מובא בבית יוסף בשם הרשב"א, שאם נפלה חתיכת איסור חשובה לתוך היתר, ומתערובת זו נפלה חתיכה אחת לתוך חתיכות אחרות – התערובת השניה מותרת (הרשב"א לשיטתו שדי בשתי תערובות), ודין זה הוא בין בדבר חשוב כמו חתיכה הראויה להתכבד או בריה ובין בדבר שיש לו מתירין.
לשו"ע גם בדבר שיש לו מתירין התערובת השלישית מותרת:
השו"ע לא הזכיר במפורש דבר שיש לו מתירין בדין תערובת אחר תערובת. אבל הש"ך כתב שבוודאי השו"ע מיקל בזה (והיינו שהרשב"א לשיטתו היקל בזה בשתי תערובות, והשו"ע מיקל בזה בשלש תערובות), שהרי השו"ע היקל בדבר שיש לו מתירין כאשר נפל אחד מהתערובת לים מטעם ספק ספיקא, ומפורש ברשב"א ששני דינים אלו (תערובת אחר תערובת, ותערובת שנפל ממנה לים) יש להקל בהם מאותו הטעם של ספק ספיקא.
נמצא אם כן שלשיטת הרשב"א והשו"ע "דבר שיש לו מתירין" דינו כמו דברים החשובים שאינם בטלים לעניין כל הדינים שלמדנו לגבי ביטול בספק ספיקא וכו'.
לאיסור והיתר הארוך אין להקל בדבר שיש לו מתירין מכח ספק ספיקא:
אמנם הרמ"א הביא את שיטת איסור והיתר הארוך הסובר שבדבר שיש לו מתירין אין להתיר מכח ספק ספיקא, שהרי בניגוד לדברים החשובים מה שהחמירו בו שאינו בטל אינו מפני חשיבותו אלא מפני שיש לו היתר גם ללא הביטול ולא רצו לסמוך על ביטול, וממילא יש סברא לומר שאין לחלק בזה בין תערובת אחת לבין תערובת נוספת או בין ספק אחד לספק ספיקא, שהרי תמיד יש לו היתר בלי לסמוך על תערובות וספיקות.
לרמ"א והש"ך טוב להחמיר כאיסור והיתר:
הרמ"א הכריע להלכה שטוב להחמיר כשיטת איסור והיתר, אלא אם כן מדובר על מקום הצורך שאז יש להקל כרשב"א. גם הש"ך נוטה להחמיר בזה אלא אם כן יש הפסד מרובה.
קושיית הש"ך על סתימת הרמ"א בהלכות יום טוב:
השו"ע היקל בספק מוכן ביום טוב שני של גלויות:
בהלכות יום טוב נפסק בשו"ע שספק מוכן (דבר שיש לגביו ספק אם הוכן כראוי ליום טוב או שהוא מוקצה) מותר ביום טוב שני של גלויות, משום ספק ספיקא – ספק שמא דבר זה הוכן כראוי, ואם לא הוכן כראוי שמא היום יום חול.
מדוע הרמ"א שם לא חלק על השו"ע:
הש"ך הקשה מדוע הרמ"א שם לא העיר על השו"ע, שהרי הטעם שאנו מחמירים בספק מוכן על אף שמדובר בספק דרבנן, הוא מפני שיש לו מתירין לאחר יום טוב (שכל האיסור הוא רק ביום טוב עצמו), ואם כן לשיטת הרמ"א אין הבדל בזה בין ספק אחד לבין ספק ספיקא.
הש"ך הביא שלשה תירוצים:
יום טוב שני של גלויות אינו ספק יום טוב אלא מנהג בלבד:
א בזמן הזה שראשי חודשים קבועים מראש על פי הלוח, מן הדין יום טוב שני אינו ספק חול אלא וודאי חול, ומה שאנו ממשיכים לנהוג יום טוב שני הוא משום שמנהג אבותינו בידינו (כמבואר בגמרא). משום כך בעניין יום טוב שני אפשר להעמיד את הדבר על הדין ולהקל בספק דבר שיש לו מתירין.
שימוש ביום טוב מן הסתם נחשב מקום הצורך:
ב הרמ"א כתב שבמקום הצורך יש להקל כרשב"א, וכאשר מדובר על יום טוב (שאדם צריך להשתמש ביום טוב בדבר שהוא ספק מוכן) מסתמא יש בכך צורך ונחשב כמקום הצורך.
חומרת הרמ"א איננה במקרה שהספק הוא בעצם האיסור:
ג והוא העיקר: מה שהחמיר הרמ"א שדבר שיש לו מתירין אסור אפילו בספק ספיקא זהו רק בתערובות, שכאשר האיסור וודאי קיים בעולם אנו מחמירים שלא יהיה לו ביטול מפני האפשרות להתירו ללא ביטול, אבל כאשר הספק הוא בעיקר האיסור (שאולי אין בכלל איסור) מודה הרמ"א שיש להקל בספק ספיקא אפילו בדבר שיש לו מתירין .
ועל פי כל האמור, לסיכום הדברים, מובן, שפירות וירקות שאינם מעושרים נקראים טבל, וזהו איסור שיש לו מתירין, כיון שאפשר להפריש תרומות ומעשרות ובכך להתיר את האיסור. במקרה שלנו יש כאן תערובת שניה של דבר שיש לו מתירין (התערובת הראשונה היא במזווה, והתערובת השניה בתפוחי אדמה שהתבשלו).
לשיטת השו"ע דיני תערובות וספק ספיקא בדבר שיש לו מתירין זהים לדינים אלו בדברים שאינם מתבטלים מחמת חשיבותם. לגבי דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו למדנו שצריך שלש תערובות באיסור תורה, ושתי תערובות באיסור דרבנן. במקרה שלנו מדובר על איסור דרבנן, כיון שהחיוב לעשר ירקות הוא רק מדרבנן (ונוסף לכך לדעת רוב הפוסקים בזמן הזה שרוב ישראל אינם על אדמתם חיוב תרומות ומעשרות בארץ ישראל הוא רק מדברי חכמים). נמצא אם כן שלשיטת השו"ע התפוחי אדמה שהתבשלו מותרים באכילה.
אמנם לשיטת הרמ"א טוב להחמיר שלא לסמוך בדבר שיש לו מתירין על ספק ספיקא אלא אם כן מדובר על מקום הצורך. ולכן לשיטת הרמ"א יש להפריש תרומות ומעשרות מתפוח אדמה אחר על התפוחי אדמה שאינם מעושרים (בכל מקום שהם), וכך לצאת מכל חשש איסור (גם לשיטת השו"ע יש לעשות כך כדי להתיר באכילה את התפוחי אדמה שבמזווה, אלא שלגבי התפוחי אדמה שהתבשלו שהם תערובת שניה לשיטת השו"ע מותר לאכלם אפילו לפני ההפרשה).
