הטור והשו"ע החמירו כרבינו יצחק: "כל דבר שיש לו מתירין, כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר – אם נתערבה באחרות בין שלימה בין טרופה (שכבר אין לה חשיבות) אינה בטילה אפילו באלף, ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות – אסורות". וכן פסקו הש"ך ואדמו"ר הזקן .
אמנם במקרה של ספק אם נולדה ביום טוב שני של גלויות או ביום חול (ונתערבה באחרות) – כתב אדמו"ר הזקן שיש להתיר מטעם ספק ספיקא (ספק אם נולדה ביום טוב שני או ביום חול, ואף אם נאמר שנולדה ביום טוב שני שמא אינו יום טוב, שהרי יום טוב שני מתחילתו נעשה מחמת הספק שמא החודש הקודם היה חודש מלא וקידשו את החודש הנוכחי רק לאחר 31 יום מראש החודש הקודם, ובזמן הזה שאין מקדשים על פי הראיה עדיין נוהגים יום טוב שני משום מנהג אבותינו) .
הב"ח היקל בספק איסור דרבנן:
אמנם הב"ח פסק כרבינו תם להקל בספק איסור דרבנן שהתערב, שאין בו חומרת "דבר שיש לו מתירין" אלא מתבטל כשאר איסורים. ובמשנה ברורה כתב שבמקום הפסד יש לסמוך על הב"ח.
נחלקו האם אומרים "כל דפריש מרובא פריש":
הפתחי תשובה הביא מחלוקת אחרונים האם בדבר שיש לו מתירין אומרים "כל דפריש מרובא פריש" , כגון שדבר שיש לו מתירין התערב ברוב היתר ואחר כך פירשה חתיכה אחת מהתערובת – יש אומרים שחתיכה זו אסורה ואין אומרים שפירשה מרוב ההיתר, ויש אומרים שגם בדבר שיש לו מתירין אומרים "כל דפריש מרובא פריש" וממילא יש לתלות שהחתיכה שפירשה מהתערובת פירשה מן הרוב ומותרת.
חומרת דבר שיש לו מתירין היא רק בתערובת מין במינו:
דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטל:
הראשונים כתבו על פי הירושלמי, שדבר שיש לו מתירין שהתערב בהיתר מין בשאינו מינו – בטל בששים. וכן נפסק להלכה בשו"ע (לגבי ביצה שנולדה ביום טוב): "ואם נתערבה בשאינה מינה – בטילה בששים".
טעם החילוק משום שבתערובת מין במינו אנו רוצים להתיר את האיסור, ובתערובת מין בשאינו מינו אנו רוצים רק להשאיר את ההיתר בהיתרו:
לפי פירוש רש"י חכמים החמירו בדבר שיש לו מתירין משום שניתן לאוכלו בהיתר ולא רצו שיאכלנו באיסור על ידי ביטול. בהמשך לכך ביארו אחרונים שחומרא זו היא רק בתערובת מין במינו ולא בתערובת מין בשאינו מינו, מפני שבתערובת מין במינו יש כאן תוספת בכמות שאנו שמחים עליה ואנו רוצים להתיר את האיסור על ידי ביטולו, ומפני שניתן להתירו שלא על ידי ביטול לא רצו להתירו על ידי ביטול. אבל בתערובת מין בשאינו מינו אין כאן תוספת בכמות אלא יש כאן מאכל של היתר שנאסר על ידי איסור ממין אחר שנפל לתוכו, ואין אנו מעוניינים להתיר את האיסור אלא האיסור כעת הוא דבר טפל שאין לו חשיבות שאנו מעוניינים לסלקו או לבטלו, ורצוננו רק שההיתר יהיה עדיין מותר כפי שהיה. משום כך בתערובת מין בשאינו מינו לא אמרו חכמים שהואיל ויהיה מותר לאחר זמן לא נתירו על ידי ביטול, שהרי אין אנו דנים על האיסור להתירו אלא דנים על ההיתר להשאירו בהיתרו, ובזה קיימים כללי הביטול הרגילים.
הר"ן ביאר שלרבי יהודה מין במינו אינו בטל משום שהדומה לו אינו מחלישו אלא מחזקו:
פירוש נוסף לחומרת דבר שיש לו מתירין מצינו בדברי הר"ן. ובהקדים מחלוקת תנא קמא ורבי יהודה במשנה במסכת זבחים. המשנה שם עוסקת בדם של בהמת קודשים שהתערב במים, ואומרת שאם יש בו מראה של דם – עדיין נחשב דם וכשר לזורקו על המזבח, ואם התערב בדם של בהמת חולין – לדעת תנא קמא משערים את התערובת כאילו התערב במים (שאם בתערובת של מים בכמות כזו היה נראה עדיין מראה דם – כשר לזריקה על המזבח אפילו שהדם של החולין מרובה מהדם של הקודשים), ולדעת רבי יהודה אין דם מבטל דם לפי שמין במינו אינו בטל (היינו שדם הקודשים אינו בטל וכשר לזריקה אפילו אם יש כנגדו כמות גדולה מאד של דם חולין). רבי יהודה למד זאת מהפסוק הנאמר בעבודת כהן גדול ביום הכפורים "ולקח מדם הפר ומדם השעיר", שאף על פי שעירב דם הפר עם דם השעיר ודם הפר מרובה, מכל מקום נקרא בכתוב דם השעיר. הר"ן ביאר שטעמו של רבי יהודה שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אלא אדרבה מחזקו, ולכן מין אינו מבטל את מינו.
להבנת הר"ן חכמים חולקים על רבי יהודה רק בנקודה שאיסור והיתר כשני מינים:
לדברי הר"ן: חכמים מודים לעיקרון שבדברי רבי יהודה, אלא שסוברים שאין ללמוד מדם הפר ודם השעיר שהם תערובת היתר בהיתר, ששם אכן מין אינו מבטל את מינו מחמת דמיונם זה לזה, אבל בתערובת איסור בהיתר אין דמיון בין ההיתר לאיסור, ואף על פי שהם ממין אחד נחשבים הם כשני מינים לענין שההיתר (השונה מן האיסור בעצם היותו היתר) מבטל את האיסור. משום כך חולקים חכמים על רבי יהודה וסוברים שבתערובת איסור והיתר יש ביטול בין במין במינו ובין במין בשאינו מינו.
לר"ן דבר שיש לו מתירין אינו בטל כי היתר אינו מבטל היתר:
לאור זאת ביאר הר"ן שחומרת דבר שיש לו מתירין נובעת מכך שהאיסור שיש לו מתירין נקרא על העתיד ונחשב כמו היתר, ובזה אפילו חכמים מודים שהיתר אינו מבטל היתר. לפי זה מובן מדוע חומרת דבר שיש לו מתירין היא רק בתערובת מין במינו, שהרי רק בתערובת מין במינו ההיתר הדומה לחבירו אינו מבטלו.
חומרת דבר שיש לו מתירין מדרבנן אפילו לר"ן:
לכאורה יש מקום לומר שלפי פירוש הר"ן חומרת דבר שיש לו מתירין היא מדאורייתא, שהרי בתערובת היתר בהיתר מין במינו לא שייך ביטול מן התורה כפי שמצינו בדם הפר ובדם השעיר (בניגוד לפירוש רש"י שחומרת דבר שיש לו מתירין היא מדרבנן שלא רצו להקל בביטול בדבר שיש לו היתר אחר). אולם הפרי מגדים כתב שאף לפי פירוש הר"ן חומרת דבר שיש לו מתירין היא מדרבנן, שהרי עכשיו הדבר שיש לו מתירין הוא איסור ואינו נחשב מהתורה כמינו של ההיתר, ובתערובת איסור והיתר חולקים חכמים על רבי יהודה וסוברים שיש היתר גם במין במינו, ורק מדרבנן אנו מחמירים לדון את הדבר שיש לו מתירין על שם העתיד ולהחשיבו כהיתר לענין שאינו בטל בתערובת.
הגדרת מין במינו:
לגבי ביטול איסור בהיתר לשו"ע ורמ"א הולכים אחר השם ולש"ך אחר הטעם:
לגבי ביטול איסור בהיתר, לדעת השו"ע והרמ"א ההגדרה האם יש לפנינו תערובת מין במינו או מין בשאינו מינו נקבעת על פי השם של המאכלים, שאם הם שוים בשמם נחשבים מין אחד אף על פי שחלוקים בטעמם. אבל לדעת הש"ך ורוב האחרונים הולכים אחר הטעם, שהרי עיקר הענין שבגינו אנו מבדילים בין תערובת מין במינו לתערובת מין בשאינו מינו הוא הטעם (שבתערובת מין במינו נתינת הטעם אינה מורגשת).
לגבי דבר שיש לו מתירין אף לש"ך הולכים אחר הטעם:
כל זה לענין ביטול איסור בהיתר. אבל אצלנו בענין דבר שיש לו מתירין, שבתערובת מין במינו מחמירים שאינו בטל ובתערובת מין בשאינו מינו בטל, גם הש"ך מודה שהולכים אחר השם ולא אחר הטעם, וכל ששוה בשמו נחשב מין אחד אף על פי שחלוק בטעמו, שהרי אצלנו מה שנוגע הוא הדמיון בין המינים (לפי טעמו של רש"י כאשר הם מין אחד האיסור טפל אל ההיתר ואין לו חשיבות, וגם לפי טעמו של הר"ן כאשר הם מין אחד ודומים זה לזה אין האחד מבטל את השני).