Ask The Rabbi

נושא: תפילה

הכל מלמעלה והמקום האישי

שלום וברכה,
במאמר ביום ההוא תשכ"ח הרבי אומר "צריכה להיות העבודה בביטול, ההכרה והרגשה שכל הענינים שנפעלו ע"י עבודתו, הן בנוגע לעצמו והן בנוגע לזולתו, היא לא מצד המעלות שלו אלא מצד הנתינת כח מלמעלה."
האם הכוונה היא שהאדם לא צריך להרגיש סיפוק? הרי אם לדוגמא פגשתי יהודי ולמדתי איתו תניא או שהרמתי פרוייקט להפצת יהדות – אזי לפי מה שהבנתי בעצם אני לא עשיתי כלום. זה הכול מצד הנתינת כוח מלמעלה.

עוד נקודה שאשמח לביאור עליה: בד"ה לא תהיה משכלה תשי"ב מוסבר על עבודתו של ריב"ז שהיה טרוד בכל רגע ורגע במילוי שליחותו עד שלא שם לב למצבו האישי.
איך אפשר לוודא שהנקודה הזו לא תהפוך להיות מקור לסטרס ולחץ? הרי אם בכל רגע אני צריך למלא את השליחות אז כיצד אני יכול לדוגמא לקחת הפסקה מהלימוד וללכת לטיול להתרענן.

תודה רבה רבה.

ב"ה

שלום וברכה

הן אמת שכל מה שיהודי עושה הכל מצד הנתינת כח מלמעלה, והביטול השלם, הוא שיהודי לא יחזיק טובה לעצמו כלל וירגיש שהכל זה הקב"ה.

אמנם מבואר בחסידות בכמה מקומות, שהסיבה שהקב"ה ברא את האדם עם נפש בהמית והרגשה של 'ישות' בסיסית, היא כיון שזה מוכרח גם לעבודת ה'. ובדוגמת המוץ העוטף את החיטה, שבזמן גדילת החיטה הרי זה שומר עליה ומגן עליה שלא תיפגע, ורק בגמר גדילתה מפרדים המוץ והקליפה. וכך לדוגמא ילד קטן צריך כל הזמן את המחמאות והחיזוקים, כיון שהוא בתהליך הגדילה, ואין זה הרגשת ישות שלילית אלא מוכרחת, כי המושג ביטול, הוא שיש משהו שצריך לבטל אותו, ואם לא יחזיק טובה לעצמו, ויאמין בכוחותיו וכו', הרי מה שייך כאן ביטול., אלא כאשר מתבגר צריך לדעת שכל הכוחות והכישרונות וכו' הכל מאת ה' ולא להחזיק טובה לעצמו כלל.

ועד"ז כל יהודי, בתחילת העבודה הפרטית, צריך להרגיש קצת ישות, ועל דרך שמינית שבשמינית, כדי שיתן לו כח לקחת על עצמו פרוייקטים ולהפיץ יהדות ולהיות באופן של אל יבוש מן המלעיגים וכו', ואין זה שלילי. אך לאחר שפעל ועשה והצליח צריך להיות בביטול מוחלט ולדעת שאין זה מכוחו כלל וכלל ורק הקב"ה פעל דרכו והיה שליח בלבד, והלואי ולא הפריע.

אם כן המבואר במאמר הנ"ל הוא כפי שהוא מצד לאמיתתו, אך לפעמים בסדר העבודה יש מקום שהאדם ירגיש את מקומו ומציאתו, בצורה מתוקנת ומאוזנת, שהרי הקב"ה ברא גם את הנפש הבהמית והיא עצמה צריכה גם הכוונה וזיכוך.

ובעומק יותר -הרגשת הסיפוק כלל לא בסתירה לביטול, שהרי הסיפוק שלו היא מכך שרצון ה' התבצע בעולם והעולם התקדם עוד שלב לגאולה השלימה ולהתגלות כבוד ה' בכל מקום, ואין זה בגלל שהוא פעל ועשה את הענין בדוקא, אלא כי הענין התבצע.

לגבי המבואר על ריב"ז, נקודת הבוחן של כל דבר הוא לאן זה מביא את האדם. הרי הקב"ה רוצה שיהודי יעבוד ה' מתוך שמחה וטוב לבב, מנוחת הנפש וביטחון. אם הוא נמצא באופן הביטול הנעלה כמו ריב"ז וחושב רק על מילוי שליחותו, הרי זה צריך להביא אותו אדרבא, למנוחת הנפש מוחלטת, שהרי הוא כלל לא מוטרד מכל מיני עניינים חיצוניים אלא רק במילוי שליחותו, ומה יותר משמח שיהודי עושה את שליחותו ותפקידו בעולם.

וזה גופא שהוא טרוד ובלחץ, הרי זה ראיה שאין זה נעשה מתוך מקום נכון ואמיתי. וצריך למצוא בעצמו הדרכים להיות בביטחון ומנוחת הנפש על ידי חיזוק הביטחון בה' בכל הפרטים ועל ידי לימוד עניינים אלו, ואם צריך - גם לתת לגוף את המנוחה וכו', שהרי חלק מעבודת ה' זה גם להקפיד על שלוות ובריאות הגוף. וכאשר לוקח זמן להתרענן וכו' אם זה גם לשם עבודת ה', כמו לדוגמא כדי לחזק את השלום בית שלו, ולתת לעצמו כוחות להמשך השליחות מתוך שמחה ולמנוע מתחים וכו', הרי אין זה היפרדות מהשליחות, אלא חלק ממנה.

 

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].