בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם הדלקת חשמל בשבת הוא איסור תורה או מדרבנן. ב) גוי שעשה מלאכה לצורך ישראל האם מותר ליהודי ליהנות מהמלאכה. ג) האם יש הפרש האם מודבר במלאכה מהתורה או מדרבנן. ד) האם יש הפרש בין אם מדובר שאותו אדם שבשבילו נעשה המלאכה נהנה או אדם אחר. ה) אם הגוי עשה את המלאכה לצורך עצמו האם מותר ליהודי ליהנות מהמלאכה.
ראשית יש להביא את מחלוקת הפוסקים האחרונים בנוגע לחשמל בשבת , האם הוא אסור מהתורה או מדרבנן, ובשאלות ותשובות מנחת יצחק חלק ג סימן כג אות ד, כתב, שהולדת כח זרם החשמל בלא הבערה כלל, נראה שהוא רק איסור דרבנן, ואף משום חשש הולדת ניצוצות, הנה אין בכלל הוצאות ניצוצות כאלו הבערה גמורה, וכמו שכתב הפרי מגדים בסימן תקב, א, שהמכה בברזל על אבן ויוצאים ניצוצות של אש, אין זה הבערה והדלקה כלל. וכן מובא בספר חזון איש בסימן נ, אות ט, שאם אין הברזל נעשה גחלת, אזי אף שניצוצות האור ניתזים מהחוט - זה אחר זה בתמידות, אין זה מבעיר, אלא יש בו רק משום שבות דרבנן.
ולפי זה כל חיבור של זרם חשמלי שאינו יוצר חוטי להט יהיה אסור לשיטה זו רק מדרבנן. כמו למשל: מקרר, מזגן, בטריות. נורות 'לד' ו'פלורוסנט'. אך כל חיבור חשמלי היוצר חוט להט מלובן יהיה אסור מהתורה, כמו למשל: נורות ליבון, מיחמים, וכיוצא בזה.
אמנם בשאלות ותשובות שבט הלוי חלק ט סימן קסג, כותב, שאין לעניות דעתי להקל לדון אמירה לגוי בהדלקת חשמל כשבות דשבות, וזאת למרות האריכות בספרי אחרונים בזה.
והנה בגוף פרטי האיסור של אמירה לגוי וטעמו, מבואר בשולחן ערוך בסימן שז סעיף ב', שאסרו חכמים לומר לנוכרי לעשות לנו מלאכה בשבת בין בחנם בין בשכר, ואף על פי שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבת.
וזאת משום שכאשר הנוכרי עושה בשבת, הוא עושה בשליחות היהודי, ואף על פי שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל , אבל הנוכרי אינו בתורת שליחות מן התורה, מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנוכרי לחומרה.
כמו כן, כל דבר שאסור לומר לנוכרי לעשותו בשבת, אסור אפילו לרמוז לו לעשותו. כמבואר שם בסעיף ז'.
יתירה מזו: אפילו אם גוי עשה מעצמו מלאכה מהתורה לצורך ישראל – אסור, וכפי שמבואר שם, שאפילו אם הנוכרי בא מעצמו להסיר הפחם שבנר בלא רמיזת היהודי - צריך למחות בידו - אם עושה בשביל היהודי, כיון שהנר הוא של היהודי.
והנה בנוגע לעשיית מלאכה מהתורה על ידי גוי לצורך מצוה מובא בשולחן ערוך הרב בסימן רעו סעיף ח', שבמקצת מקומות נהגו רבים להקל באמירה לנוכרי להדליק נרות לצורך סעודה - כשנכבו הנרות, ואי אפשר לאכול בחשך, ויש שלמדו זכות על שלא מיחו בידם חכמים, לפי שסומכים על מי שאומר שלא גזרו על שבות של אמירה לנוכרי במקום מצוה - אפילו לומר לו לעשות מלאכה גמורה של תורה.
אבל כל אדם צריך להחמיר לעצמו שלא לומר לנוכרי להדליק נר - אף על פי שיושב בחושך ואינו יכול לאכול סעודת שבת, לפי שרבו האומרים שלא התירו שבות במקום מצוה אלא שבות דשבות, ודבריהם עיקר. לפיכך אין להקל כלל בזה אפילו לצורך גדול. אלא שאין למחות בהמקילים, שמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
ובנוגע לאיסור מדרבנן לצורך מצוה מובא שם בסימן שז סעיף כד, שדבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לנוכרי לעשותו בשבת והוא שיהיה לצורך מצוה. ומובא שם שצורכי רבים נחשב דינם כדבר מצוה, ובפרט עם מדובר בעת תפילה או לימוד בבית הכנסת וכיוצא בזה.
העולה מהאמור: שאם נכבה האור או המזגן בבית הכנסת באמצע התפילה. יש היתר לומר לגוי להדליק את החשמל לצורך הרבים.
אמנם יש לבדוק אם זהו באמת 'צורך', כי הרבה פעמים ניתן להסתדר בלא זה, ואין זה צורך רק נוחות יתירה. בפרט באם מדובר שישנו בבית הכנסת גם חשמל מאיסור תורה, כמו אם ישנם פלטות ומיחמי מים שיש בהם 'חוטי להט', שאיסורם לרוב הפוסקים הוא מהתורה, ולא הותר אפילו לצורך מצוה.
