מאכל שהונח מתחת למיטה

הגמרא במסכת פסחים (דף קי"ב ע"א) אומרת:
" תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן".
וכך נפסק להלכה בשו"ע (יורה דעה סימן קט"ז ס"ה):
"ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם...".
והש"ך (שם סק"ד) הביא דברי הבית-יוסף, שאפילו אם המאכלים מכוסים, אסור להניחם מתחת למיטה – משום רוח רעה ששורה עליהם.
והנה הרמב"ם הביא ג"כ איסור זה (הלכות רוצח פרק י"ב ה"ה), אך לדעתו האיסור אינו מפני רוח רעה, אלא מחשש שמא יפול איזשהו דבר המזיק לתוכו ולא יראהו – ויסתכן באכילתו, ובלשונו:
"וְכֵן לֹא יִתֵּן אָדָם פַּס יָדוֹ תַּחַת שֶׁחְיוֹ שֶׁמָּא נָגַע בְּיָדוֹ בִּמְצֹרָע אוֹ בְּסַם רַע שֶׁהַיָּדַיִם עַסְקָנִיּוֹת. וְלֹא יִתֵּן הַתַּבְשִׁיל תַּחַת הַמִּטָּה אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עוֹסֵק בִּסְעוּדָה שֶׁמָּא יִפּל בּוֹ דָּבָר הַמַּזִּיק וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֵהוּ". ע"כ.
(במאמר המוסגר: הלחם-משנה מבאר בדעת הרמב"ם שכיום אין חששות של רוח רעה (הלכות שביתת עשור פ"ג ה"ב), ולכן לדעת הרמב"ם איסור הנחת מאכל מתחת למיטה אינו מפני רוח רעה אלא מחשש שיפול לתוכו דבר מזיק וכו', וכן לגבי נטילת ידיים בבוקר, דאין זה מפני רוח רעה, שלכן לדעת הרמב"ם אין צריך ליטול 3 פעמים על כל יד וכו', עיי"ש).
אך, מ"מ לדעת רב הפוסקים (והמחבר כנ"ל), החשש הוא מפני רוח רעה.
ובפתחי תשובה (ביורה דעה שם ד"ה ולא יתן) כתב:
"ולא יתן. עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ק"ה, שנשאל אם נתן אוכלין ומשקים תחת המטה אי אסורין בדיעבד, והעלה דאין בזה רק אזהרה לכתחלה, אבל בדיעבד אין כאן חשש איסור. והוכיח כן מסוגיית הש"ס ע"ש ועיין בס"ק שאח"ז". ע"כ.
כלומר, שלדעת שו"ת שבות יעקב, כל האיסור הוא רק לכתחילה, ולכן בדיעבד כשכבר הונח המאכל מתחת למיטה מותר לאוכלו.
אמנם, הרב החיד"א בספרו שיורי ברכה (אות י') דחה את דברי שבות יעקב, וסובר שגם בדיעבד הדבר אסור (וכן פסק בתחילה הרב עובדיה בספרו שו"ת יביע אומר (ח"א, יורה דעה סימן ט' אות כה), רק שבמקום הפסד מרובה כתב להקל. אך אח"כ חזר בו ופסק להקל גם שלא במקום הפסד מרובה (הליכות עולם ח"ז עמ' רט). עיין בילקוט יוסף או"ח ח"א עמ' שעג).
ואדמו"ר הזקן בשו"ע (חושן משפט דיני שמירת גוף ונפש ס"ז) פסק וזו לשונו הזהב:
"לא יתן תבשיל או שאר אוכלין ומשקין תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם אפילו אם מחופים בכלי ברזל". ע"כ.
אך אדה"ז לא הביא מה יהיה הדין בדיעבד. ולכן כשמדובר במקום הפסד מרובה יש לשאול רב האם ניתן להקל ע"פ הדיעות הנ"ל או לא (וכמובן שלכתחילה יש להחמיר).
אך כל זה במקרה שאדם הניח מאכל ששיך לו מתחת למיטה וכו', אך בנידון שלנו אדם אחר הניח את המאכל מתחת למיטה, והשאלה האם בכוחו לאסור את המאכל על חבירו?
הנה בספר רב פעלים (חלק ד', בסוד ישרים ס"ה) כתב:
וכה"ג העליתי בס"ד על מ"ש רז"ל המניח אוכל רוח רעה תחת המטה ששורה עליו רוח רעה. ואמרתי אם הניח אדם אוכל של חבירו תחת המטה שלא בידיעתו וזה המניח הוא איש זר שאינו בנו ולא אשתו ולא עבדו של בעל האוכל כדי שנאמר ידם כידו, אין שורה עליו רוח רעה האמור על אוכל המונח תחת המטה.
ע"ד שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולכן פסקו הפוסקים אם נכרי שכשך יינו של ישראל כדי להפסידו אינו נאסר ואמאי אינו נאסר והלא יין נסך עושה טומאה בנפש האדם כמ"ש בס' יין המשומר? אך בזה ניחא, כיון דהנכרי רוצה לאסור על היין ולטמאו בע"כ של בעלים, אינו חל כח טומאה בשכשוך זה ונשאר בטהרתו". ע"כ.
כלומר, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ולכן אם הניח אדם זר (ולא בן/אשתו וכו') את המאכל מתחת למיטה אינו נאסר בכך.
ולמסקנה: היות וכאן כפי שכתבת מדובר במקרה של הפסד מרובה (שגם לולא אדם זר היה מניח זאת מתחת למיטה, היינו מתירים כנ"ל), ובפרט לדעת רב פעלים הנ"ל, מותר המאכל באכילה.