המנהג בימי ניסן הוא, שמר"ח ניסן עד י"ב בו "נוהגין לקרות פ' הנשיא שהקריב בו ביום". ולאחרי קריאת הפרשה של אותו היום, אומרים "יהי רצון" הנדפס בסידורים, שלשונו הוא: "יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שבאם אני עבדך משבט (פלוני) שקראתי בתורתך פרשה של הנשיא היום, אזי יאירו נא עלי כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות בקדושת זה השבט להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כל ימי חיי אני וזרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם אמן".
שאלה ידועה, הובאה בכמה וכמה מקומות
כיצד יתכן שכאו"א מישראל יאמר פרשת כאו"א מהי"ב נשיאים עם ה"יהי רצון" (שיאירו עליו האורות וכו' שבקדושת שבט זה) — והרי כל אחד מישראל הוא רק משבט אחד [כמובן מה"יהי רצון" עצמו שהוא בלשון של ספק — "באם אני עבדך משבט (פלוני) כו'", כי יתכן שאינו משבט זה], ונמצא, שמתוך י"ב פעמים של אמירת הנשיאים, הרי בי"א מהם אומרים תפילה שאינה שייכת להמתפלל!
ישנם אכן דעות של כמה אחרונים, הסוברים שאין אומרים את הקטע "באם אני עבדך משבט כו'" (ראה מורה באצבע (להחיד"א) ס"ז סקצ"א. שו"ת מנחת אלעזר — הובא בדרכי חיים ושלום סתקל"ח).
אך בנוסח הסידור שהדפיס אדה"ז, שברר אותו בדיוק רב, לפי כמה וכמה נוסחאות שהיו לפניו, וזיקק הכל בצורה מושלמת, מביא אדה"ז את נוסח זה. וכן הוא המנהג של עוד כמה וכמה קהילות קדושות בישראל. ומוכרחים לומר, שאכן יש סיבה לדבר.
ומבאר הרבי באותה השיחה שהוזכרה לעיל, שעל כרחך צריך לומר, שכאו"א מישראל (אפשר שיהי') כלול משאר כל ישראל (השבטים), ועד שכאו"א מישראל אפשר שיקבל האורות של כל השבטים, שאז אמירת הנשיא וה"יהי רצון" אפשר שתהי' על הוודאי — ש"יאירו נא עלי כל ניצוצין כו' וכל האורות כו' הכלולות בקדושת זה השבט כו'", מכיון שאפשר הדבר שיש לו שייכות לכל השבטים.
ומסביר שם באחת ההערות, שמה שאומר היהודי "שבאם אני עבדך משבט (פלוני) כו'" (אף שיש בו מכל שבט ושבט כבפנים) — ה"ז מפני שבאם כפשוטו הוא משבט פלוני, מקבל מהאורות דשבט זה בגלוי יותר ביתר שאת ויתר עז (משא"כ אם הוא משבט אחר מקבל רק מעין כו').
ויש לומר, שע"י שמתפלל "שבאם אני עבדך משבט כו'", הרי זה גופא מסייע לגלות שייכותו לשבט דיום זה. ולכן גם כהן או לוי מתפלל בנוסח זה כי ע"י התפלה מתגלה שייכותו לשבט פלוני. ועצ"ע.
ובהיום יום, של א' ניסן, הביא הרבי מה"מ את הוראתו של כ"ק אדמו"ר נ"ע (הרבי הרש"ב), שאפילו כהן ולוי יאמרו הנשיא וה"יהי רצון" בכל יום (אף שוודאי שהם משבט לוי) — "כי זה שייך לעיבור", ומצד "עיבור" אפ"ל שייכות לכל שבט ולכל השבטים.
ולכן, מובן וברור, שגם מי שיש לו איזה ידיעה ברורה שהוא שייך לשבט מסויים, צריך הוא לומר את הנשיא של כל יום ויום, וכן לומר את ה"יהי רצון" הנדפס, כי עניין זה שייך לעיבור נשמות, וממילא ישנה שייכות לכל אחד ואחד.
ובהפלאת אמירת ה"נשיא" בימי חודש ניסן, מביא הרבי כך:
"ועפ"ז, מכיון שכאו"א מישראל אומר פרשיות כל הנשיאים וה"יהי רצון" של כאו"א — והקב"ה ממלא בקשות אלו — הרי שבגמר אמירת הנשיאים (בי"ב ניסן) מאירים בכאו"א מישראל "כל ניצוצין קדישין וכל האורות הקדושות הכלולות" בכל שבט ושבט — שבהם נכללים כל ניצוצות הקדושה שבכל העולם כולו (— שנברא "בשביל ישראל"), וכידוע שי"ב השבטים כוללים כל אופני עבודה האפשריים (י"ב אופנים כלליים).
ומזה מובן גודל הפעולה של אמירת הנשיאים ב"להבין ולהשכיל בתורתך וביראתך לעשות רצונך כו'" — מכיון שבאה ע"י כל "ניצוצין קדישין" של כל השבטים."
והסיבה שעושים את הזכר להקרבת הנשיאים, מה שלא עושים בענינים אחרים — אף שההקרבה שלהם היתה חד פעמית, ולפני אלפי שנה, ובמקום וזמן מסויימים —
כי קרבנות הנשיאים לחנוכת המזבח הי' ענין נצחי לכל הדורות, ענין הנמשך ומשפיע בפועל בעבודת כאו"א מישראל, כולל גם בחושך כפול ומכופל דהגלות — שמאירים "כל הניצוצין כו' להבין כו' כל ימי חיי כו' מעתה ועד עולם".
ולכן, מכל המבואר לעיל יוצא, שגם מי שיש לו איזה ידיעה ברורה שהוא שייך לשבט מסויים, צריך הוא לומר את הנשיא של כל יום ויום, וכן לומר את ה"יהי רצון" הנדפס, כי עניין זה שייך לעיבור נשמות, שישנו עיבור של נשמות ועירוב וחיבור בין נשמות של שבט אחד לשבט שני.
וכן הוא בכללות עם ישראל, שישנו קשר עצמי בין יהודי אחד למשנהו, וכל ישראל ערבים מעורבים ומחוברים זה לזה.
