נושא:

אמירה בשבת למיקל

האם מותר לאדם לומר לחבירו בשבת לעשות בשבילו מלאכה, כאשר לפי שיטת האומר זהו דבר האסור בשבילו, אך לחבירו העושה הוא דבר המותר (כגון שהולך לפי שיטת המתירים דבר זה)?

תשובה: בכדי לענות שעל שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) האם יש איסור לומר דבר האסור, כאשר לגבי הנאמר אין זה אסור? ב) האם יש איסור לעשות מעצמו דבר שאסור בשביל חברו? ג) האם יש הבדל בזה, האם זהו לצורך מצוה או לא?

ראשית יש להביא את המובא בשולחן ערוך אדה"ז שם סעיף כה, שמי שקדם להתפלל ערבית של שבת קודם שהתפללו הקהל, אף על פי שכבר חל עליו קבלת שבת יכול לומר אפילו לישראל חבירו שלא קבל עדיין השבת שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות מהמלאכה בשבת, שכיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו אליו איסור כלל. ולא אסרו האמירה לנכרי אף על פי שאינו מצווה על השבת, אלא כשאומר לו בשעה האסורה לכל ישראל.

וכמו כן מי שמאחר להתפלל ערבית במוצאי שבת או שממשיך סעודתו בלילה, מותר לו לומר אפילו לישראל שכבר התפלל והבדיל בתפלה שיעשה לו מלאכה, ומותר לו ליהנות ולאכול ממלאכתו אף על פי שאחר כך יזכיר עדיין של שבת בברכת המזון.

וביאר ביתר פירוט שם בקונטרס אחרון אות ח, שגם לפי מה שכתבו רבינו ניסים והבית יוסף צריך לומר כן, שהרי אין צד היתר מתיר האמירה לעשות בשבת אלא לעשות אחר השבת, אלא ודאי שגם לרבינו ניסים סבירא ליה שכך עדיף מלומר למקום מסויים אני הולך, שאינו מותר אלא מחמת שלמחר הוא יום המותר, אבל כאן כיון שלחבירו מותר הוא אף היום דינו כאומר לעשות ביום מותר ומותר כאשר שיש צד היתר, ולתוספות אף בלא צד היתר.

ולכאורה הדבר צריך עיון, שהרי אבל אסור לומר לחבירו לעשות לו מלאכה אף על פי שלחבירו מותר, ואין לומר ששאני הכא שחבירו גם כן בר שביתה ואף על פי כן אינו שובת, שהרי בתחומין לית לן הכי. ובנוסף, הרי כל נכרי אינו מצווה כלל על השבת ואפילו הכי אסור לומר לו. ואין לומר ששאני הכא שאף לישראל אחר מותר, שמכל מקום טעם זה שכתבו התוספות כיון שלחבירו מותר הוא אין באמירתו כלום מופרך הוא.

יתירה מזו, כיצד מותר לומר לחברו הרי ידוע הכלל ששלוחו של אדם כמותו וידו כידו והרי זה כעושה בעצמו.

ואין זה דומה לשמירת פירות, שהרי אין חברו עושה שום מלאכה כלל שהולך בתוך תחומו, ואף שהולך על ידי אמירתו של זה הרי זה כאלו זה הוליך אותו שם, אבל עכשיו שהוא עצמו אינו מהלך שם רק שחברו מהלך שם על ידי אמירה שלו, לא נעשה שום מלאכה בשליחותו. אבל כאן מה שחברו מבעיר בשליחותו הרי זה כאילו אוחז ידו של חברו ומבעיר בה שנעשית כיד ארוכה שלו.

והנה בספר מנחת יצחק חלק ז סימן לד, כתב, שנשאל בעניין זה הרבה פעמים ששכיח שבני חוץ לארץ שעולים לארץ ישראל ודעתם לחזור ועושים יום טוב ב' ימים כבני חוץ לארץ אם מותרים לומר לבן ארץ ישראל ביום טוב שני של גליות לעשות מלאכה בשבילם.

ובהמשך דיונו הביא מתשובות בצל החכמה חלק ג', שאם יש לישראל מארץ ישראל עסק באמריקה שבעת שמתקדש ליל שבת עדיין כמה שעות חול בארצות הברית, יהיה אסור לבעלים להרשות לנוכרי או לישראלים העוסקים והמנהלים עסקו באמריקה שיתעסקו בו באותן שעות, ובתשובות ארץ צבי סימן מד כתב, וכתב שכמדומה לו העולם נוהגין היתר.

אמנם יש לחלק שבזה אם נאמר שמותר מחמת שהציווי היה ביום חול של המשלח ליום חול של השליח ומותר בין לישראל ובין לנכרי, וגם לא שייך שליחות כיון שהשליח נקרא מחוייב מטעם שאחר כך יהיה מחוייב, ושייך אין שליח לדבר עבירה, ובצירוף הפוסקים הסוברים להתיר אף ביום טוב ב' שהציווי היה ביום טוב עצמו של המשלח, יש לומר שמותר לדברי הכל.

העולה מן האמור: שמעיקר הדין יש מקום להקל בזה. אמנם יש הסוברים שממשמעות דברי שולחן ערוך אדה"ז בקונטרס אחרון (ועוד פוסקים) - נראה להחמיר בזה, ולכן אם אין צורך מיוחד עדיף להימנע מכך.

מקורות