לצאת ידי חובה ב'תקיעות דמעומד'

בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו הצורך לתקוע שוב בתפילת מוסף? ב) האם זהו חיוב תורה, או תקנת חכמים, או מנהג בלבד? ג) האם על תקנה מדברי סופרים גם צריך להקפיד בטעויות?
ראשית נביא את המובא בשולחן ערוך אדה"ז סימן תקצב סעיף א', שלמרות שיצאו הציבור כבר ידי חובת מצוות שופר בתקיעות של מעומד שלאחר קריאת התורה, מכל מקום כאשר מתפללים תפילת מוסף עם הציבור תקנו חכמים לתקוע שוב 'תקיעה תרועה ותקיעה' לברכות 'מלכויות זכרונות ושופרות' של מוסף.
התקיעות הן רק בחזרת השליח ציבור את התפילה ולא בתפילת לחש שאז לא ניתן שיכוונו הקהל כולם את תפילתם יחד, אמנם יש מקומות שנהגו לתקוע בשניהם גם בחזרת השליח ציבור וגם בתפילת לחש, ומסיים שם שאין לנהוג כן לכתחילה במקום שלא נהגו כן מתחילה (אך בסידור אדה"ז כתב כמו המנהג לתקוע בשניהם).
תקיעות אלו נקראות 'מעומד' מפני שכולם חייבים לעמוד בשעת תקיעות אלו, בשונה מתקיעות הראשונות שמעיקר הדין מחוייב לעמוד רק הבעל תוקע בלבד.
כמו כן תקיעות אלו נתקנו רק בציבור בלבד ולא ביחיד, ולכן יחיד המתפלל אינו מפסיק בכדי לתקוע תקיעות אלו, ואפילו יש לו מי שיתקע בשבילו, מכל מקום לא יפסיק לשמוע.
אמנם למרות שתקיעות השניות במוסף הן מצוה מדברי סופרים, מכל מקום אין צורך לברך עליהן כמו על כל המצוות מדברי סופרים, מאחר והן נפטרות בברכות שברכו כבר על תקיעות הראשונות.
ומאחר והן נפטרות בתקיעות אלו, לכן צריך האדם ליזהר שלא להפסיק בדיבור שלא מענייני התפילה משמיעת תקיעות של מיושב, עד לאחר סיום שמיעת תקיעות דמעומד, ולא רק הבעל תוקע אלא גם הציבור ששמעו את הברכות מהבעל תוקע כיון שהם יצאו ממנו ידי חובה בזה, אין להם לדבר.
וממשיך לבאר שם, שמכל מקום אם עבר ודיבר אינו צריך לחזור ולברך, למרות הכלל שהפוטר שתי מצוות בברכה אחת ודיבר ביניהן עליו לחזור ולברך על המצוה השניה. מאחר ושני תקיעות אלו הן בעצם כעין מצוה אחת, כי התורה חייבה את האדם לשמוע תשע תקיעות בראש השנה, וחכמים תיקנו לשמוע אותן על סדר הברכות – מלכויות זכרונות ושופרות שבתפילת מוסף, רק שבכדי לערבב את השטן לפני התפילה ולא יקטרג בתפילה, לכן נהגו ישראל לחלק את התקיעות מהתורה ומדברי סופרים לשתי פעמים: א) תקיעות דמיושב בכדי לקיים המצוה מהתורה ועליה מברכים. ב) גומרים את המצוה מדברי סופרים בתקיעות מעומד שעל סדר הברכות כתקנת חכמים.
ולכן מאחר ומדובר בשתי מצוות הנראות כמצוה אחת, על כן אין לדבר ביניהן דברים בטלים, אבל מותר להשיח בהן מענייני התפילה והתקיעות כי הן באמת מצוה אחת. וכמו כן אם דיבר האדם אפילו דברים בטלים אינו צריך לחזור ולברך, מפני שלא שייך הפסק באמצע מצוה אחת, כמו שאדם היושב בסוכה או שמניח תפילין, מותר לו לדבר למרות שבכל רגע ורגע הוא מקיים מצוה.
ולפי כל האמור מובן מה שנפסק בשולחן ערוך אדה"ז סימן תקצ סעיף יט, שבכל מקום שנתבאר שאם טעה צריך לחזור ולתקוע מתחילת הסדר של אותה תקיעה בה טעה, הנה אין הפרש בזה בין תקיעות מיושב שבהן יוצא ידי חובתו מהתורה, לבין תקיעות דמעומד שבהן יוצא ידי חובתו מדברי סופרים, אלא בכל אחת מהן צריך לחזור.
ואפילו במקום שנוהגים לתקוע בתקיעות מעומד את כל השלושים קולות, מכל מקום אין לומר שאין צריך לחזור בתקיעות מיושב כי ביכולתו להשלים זאת בתקיעות מעומד, כי מאחר ובירך על תקיעות מיושב, עליו לעשותן כראוי, בכדי שלא תהיה ברכתו לבטלה.
העולה מן האמור: שתקיעות מיושב הנערכות לאחר קריאת התורה בהן יוצאים ידי חובה מהתורה, ובתקיעות מעומד הנערכות בתפילת מוסף בהן יוצאים ידי חובת מצות תקיעת שופר מדברי סופרים - שתיקנו לעשותם על סדר הברכות (מלכויות זכרונות ושופרות), ולכן בשני סדרי התקיעות - הן של מיושב והן של מעומד, ישנה חובה לעשותם כראוי, ואם טעה בהם עליו לחזור ולתקוע כפי דיני טעויות בתקיעות שופר שנתבארו בסימן תקצ.