תשובה: בכדי לענות על שאלה זו יש לדון בפרטים הבאים: א) מהו איסור אכילת חרקים ואם חל גם בספק? ב) האם ישנו הבדל בין דבר שמצוי בו באופן הרגיל חרקים, לבין דבר שלא מצוי בו תדיר? ג) האם ישנו הפרש בכל זה בין לכתחילה לבין בדיעבד?
בנוגע לאיסור אכילת תולעים הנה הרבה אזהרות הזהירה התורה על אכילת שרצים המטמאים את הנפש, שנאמר 'ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם'.
ונחלק השרצים לשלושה סוגים:
א) 'שרץ המים' הם שרצים הגדלים במים, כמו סרטנים או תולעים הנמצאים בדגים שבאו אל הדג מבחוץ, ומתחייב עליהם ארבע מלקות (ויקרא, יא, י).
ב) 'שרץ הארץ' הם השרצים השורצים על הארץ, כמו נמלים או תולעים וחרקים שעל הפירות, ומתחייב עליהם חמש מלקות (ויקרא יא, מא-ד).
ג) 'שרץ העוף' הם שרצים מעופפים, כמו זבוב יתוש ודבורה, והאוכלם חייב שש מלקות (דברים יד, יט).
אולם כולם מטמאים את הנפש, שנאמר 'ונטמאתם בם'.
התולעים הגדלים בפירות והירקות ובקטניות, אינם אסורים אלא אם כן פרשו ויצאו לארץ, אף על פי שחזרו אחר כך לתוך הפרי. מאחר ונאמר (ויקרא יא, מא) 'השורץ על הארץ', כלומר, שכל איסור התורה הוא דוקא כאשר רחשו על הארץ.
אמנם אם לא פירשו ממנו, מותר לאוכלו עם התולעת שבתוכו. וזהו דוקא אם התליעו הפירות לאחר שנתלשו מהארץ. אבל אם התליעו בעוד שהפירות מחוברים לעץ, נחשב כשורץ על הארץ, היות והאילן מחובר לארץ, ועל כן התולעת נחשבת כשורצת על הארץ.
וזהו כאשר ידוע לאדם אימתי שרצו התולעים, אך אם הוא מסתפק בדבר אימתי התליעו בפירות, אזי אסורים באכילה מחמת הספק, וכפי הכלל הידוע 'ספק דאורייתא לחומרא' (שולחן ערוך יורה דעה סימן פד סעיפים ד-ז).
אך כאשר התולעת פירשה מהפרי, אף שלא היתה על הארץ ממש, הנה כל שפירשה לאוויר העולם, ואפילו אם רק מקצתה בלבד, הרי היא אסורה.
והנה ניתן לחלק את כללות המוצרים לשלשה:
א) מוצרים שנגיעות תולעים בהם היא נדירה ביותר, אין צורך לבדוק אותם, אלא אם כן מבחינים במשהו בהם המעלה חשד. לדוגמא: גזר או תפוח אדמה, אין צריך לחשוש בהם שמא הם נגועים בחרקים, אלא אם כן נמצאה בהם נקודות ריקבון, שאז יש להסיר את המקום ולבדוק שאין במקום חרק או זחל.
כמו כן נכללים בזה מוצרים מעובדים הארוזים היטב כמו שוקולד אבקת מרק וכדומה, שבדרך כלל אינם צריכים בדיקה, אלא אם כן מבחינים במשהו חשוד באריזה, כמו 'קורים' או סימני כרסום במאכל, שאז יש לחשוש לנגיעות והמאכל טעון בדיקה.
ב) מוצרים שבהם הנגיעות של תולעים תדירה – כאשר הנגיעות בהם הם בגדר 'מיעוט המצוי', מוצרים אלו צריכים בדיקה לפני האכילה (שולחן ערוך שם סעיף ט').
אך בדיעבד אם עברו ובישלו את המאכל ללא בדיקה, ולא ניתן לבודקו לאחר הבישול, המאכל מותר. היות ויש ספק אם המאכל כלל מתולע, וכמו כן שמא נימוח בבישול ולא נשאר בשלימותו.
ג) מוצרים בהם רמת הנגיעות גדולה, שרוב הסיכויים שימצא בהם בבדיקה חרקים, באלו חיוב הבדיקה חמורה יותר, ואף בדיעבד אם כבר התבשל ללא בדיקה, אין למאכל תקנה ואסור באכילה (ש"ך סימן פד, כט).
ויש מן הפוסקים הסוברים שב'מיעוט המצוי' מספיק לבדוק 'מדגם' מן המוצר (ערוך השולחן שם אות ע' ואילך).
ונחלקו הפוסקים מה גדרו של 'מיעוט המצוי': יש סוברים שהוא קרוב למחצית (לחמישים אחוז) מהבדיקות נגועות, ובשאלות ותשובות יוסף לקח חלק א (סימן מב) הביא שכן הוא דעת גדולי רבני ספרד. ויש סוברים שאין זה תלוי באחוזים אלא בעיקרון שהאיסור מצוי מדי פעם אך רוב הפעמים לא (שבט הלוי ד, פא).
העולה מן האמור: מאכל שיש בו נגיעות ברמה של 'מיעוט המצוי', שגדרו: לפוסקי האשכנזים - כאשר ברוב הפעמים שבודקם אין בהם נגיעות, אך לא נדיר למצוא בהם נגיעות במיעוט פעמים. ולפוסקי הספרדים - ניתן להכליל בגדר 'מיעוט המצוי' אף כל שעד קרוב לחמישים אחוז מהפעמים שבודק דבר מאכל כזה ישנם נגיעות, מכל מקום כל עוד אין זה ברוב הפעמים - (יותר מחמישים אחוז), הרי זה נחשב ל'מיעוט המצוי'.
ומאכלים אלו על האדם לבדוק לכתחילה שאין בהם נגיעות. ובדיעבד אם נתבשל המאכל יש להתיר באכילה, ואם לא נתבשל רק עורבב למשל בדברים אחרים, יש להחמיר ולאסור מספק תורה, אלא אם כן ישנה אפשרות לבודקו לאחר מכן.
