המקור למשל זה, הוא בספר ליקוטי תורה לאדמו"ר הזקן, מאמר לפרשת ראה (לב,א). המאמר מתחיל בד"ה "אני לדודי ודודי לי", ומסביר שם אדמו"ר הזקן, שחודש אלול הוא חודש בו ישנם התגלות של י"ג מידות הרחמים של הקב"ה.
ולאחרי זה, מציג אדה"ז שאלה – "ולהבין זה כי למה הם ימות החול ואינם יו"ט כמו שבתות ויום טוב שבהם התגלות אלהות בחי' הארת אלוקותו ית' ובפרט בעת וזמן י"ג מדות שהם הארת העליונות מאד והם מתגלים ביוהכ"פ ובודאי יש הפרש גדול בין יוה"כ ובין אלול".
שהכוונה בשאלה זו, אם ישנו גילוי כ"כ גדול בחודש אלול, שמתגלות י"ג מידות הרחמים של הקב"ה, א"כ מדוע ימים אלו ימים שפורשים מעשיית מלאכה, מתקדשים ומתחברים לאותו גילוי עליון שישנו. כמו שעושים בשבתות וימים טובים? וכדי להסביר זאת, מביא משל, שהוא המשל הידוע ומפורסם של המלך בשדה, וזה לשונו הק' של אדמו"ר הזקן:
"אך הנה יובן ע"פ משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואח"כ בבואו להיכל מלכותו אין נכנסים כ"א ברשות ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה".
ולאחרי שמביא המשל, מסביר אדה"ז גם את המשמעות הרוחנית שלו, הנמשל: "וכך הענין עד"מ בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה, כי הנה כתיב יאר ה' פניו אליך שהוא ענין הארת י"ג מדות שיהי' פנים בפנים דהיינו שיאיר גילוי פנימיות רצונו ית' למקור נש"י ע"י שיהיה עיקר פנימיות רצונו אליו ית' לדבקה בו בלב ונפש מעומקא דליבא במסירת נפש כמ"ש במ"א.." וכפי שממשיך ומבאר שם באריכות.
נקודת הביאור של משל זה, על השאלה מדוע אין ימים אלו ימים קדושים כמו שבתות וימים טובים, היא שהנקודה בגילוי של חודש אלול, הוא שהמלך מגיע לשדה, מגיע למקום הנמוך ושם הוא מגלה את הגילוי שלו.
התנועה של שבת היא התנועה של היציאה מהעולם, לפרוש ממנו ולהתקדש; ואילו התנועה שצריכה להיות בחודש אלול, היא תנועה הפוכה: לחבר את גילוי הקב"ה עם העולם עצמו. וכמו המלך שמגיע לשדה, ופועל עם אנשי השדה עצמם.
משל זה, מובא ריבוי פעמים בתורת החסידות, ולומדים ממנו השלכות רבות בנוגע לעבודה בחיי היום יום. ולדוגמ', מה שמביא הרבי באגרות קודש חלק ג', אגרת תשל"ב, במענה לאדם שמתאר שיש לו בעיות עם הזיווג השני שלו, מורה לו הרבי כיצד לנהוג, ולקראת סוף המכתב מביא הרבי את המשל של המלך בשדה, ולומד ממנו בנוגע אליו:
"מוסגר פה הקונטרס לח"י הבע"ל ויראה בסוף ד"ה לך אמר לבי, כמובא שם לשון הלקו"ת אשר בחודש אלול הנה נפגשים עם המלך בשדה, וידוע פירוש שדה שאינו מקום ישוב אדם, אשר בכל אדם יש בחי' עיר מושב שדה ומדבר, ובשדה רשאים ויכולים כל מי שירצה לצאת ולהקביל פני המלך, והמלך מקבל כלם בספ"י ומראה פנים שוחקות לכלם.
ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, ובפרט באלול, ר"ת אני לדודי (זהו ההתחלה ובמילא) ודודי לי, כן צריך כל אחד ואחד מאתנו להיות בהנהגתו בסביבתו לכל הקרב קרב אליו, שאף אם נדמה לו, ואפילו אם יש יסוד לזה, שחברו הוא איש שדה, בכל זאת צריך לקבלו בספ"י [=בסבר פנים יפות] ולהראות לו פנים שוחקות. וכמו שחודש אלול הוא זמן המסוגל להנהגה כזו בין הקב"ה וישראל הנה עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה (זוהר ח"א לח, א) והוא ג"כ זמן המסוגל להנהגה כזו בעולם הזה התחתון בין אדם לחברו ובין איש לאשתו".
הרבי לומד, שצריכים לדעת, שגם אם מי שנמצא על ידו הוא איש שדה, ומתנהג כמוהו, צריכים לקבל אותו כמו המלך – בסבר פנים יפות, ולהראות לו פנים שוחקות. וכמו שהקב"ה מראה את ההנהגה הזאת לכל אחד ואחד, כך צריך להיות ההנהגה הזאת בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו.
ונסיים, בברכת הרבי בנוגע לזה ליהודי אחר [נדפסה באג"ק חי"ט אג' ז'תכא]:
"ובהמצאנו בחדש אלול, חדש החשבון והרחמים, שאז המלך נמצא בשדה, וכמבואר בזה בלקו"ת ד"ה אני לדודי (פ' ראה) בודאי שמעוררים מלמע' את כ"א בהאמור, ויהי רצון שיהי' באתעדל"ע אתעדל"ת ובאופן דמוסיף והולך מוסיף ואור, ויהי רצון שאתבשר בשורה טובה בהאמור ואין טוב אלא מעשה בפועל, כי המעשה הוא העיקר, ואין לך דבר העומד בפני הרצון.
בברכה לבשו"ט ולכוח"ט".
