אי אמירת תחנון מר"ח סיון

אדמו"ר הזקן, בעל התניא והשולחן ערוך, כותב בסוף הלכות פסח בדיני חג השבועות כך:

"ונוהגין במדינות אלו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מראש חודש עד ח' בו ועד בכלל דהיינו עד אחר מוצאי יום טוב הנקרא אסרו חג לפי שמיד אחר ראש חודש התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה שבשני בשבת הי' ר"ח ובשלישי בשבת אמר להם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' וברביעי אמר להם מצות הגבלה השמרו לכם עלות בהר וגו' ובחמישי אמר להם מצות פרישה שיפרשו מנשותיהן היום ומחר ויהיו נכונים ליום השלישי שהוא שבת שבו נתנה התורה".

ואף על פי שבשולחן ערוך מביא שלא אומרים תחנון רק עד ח' בסיוון, הנה בסידורו של אדמו"ר הזקן הביא את "מנהג ספרד" דאין אומרים תחנון "עד י"ב בו ועד בכלל. . כי החג יש לו תשלומין כל שבעה". וכן הוא מנהגנו בפועל ממש.

ובביאור הדברים, ישנה שיחה שלימה ומיוחדת בליקוטי שיחות, מודפסת בחלק ל"ח – שיחה לב' סיוון, ששם מבאר הרבי את פרטי הדברים באריכות ובבהירות, ויש לעיין בפנים השיחה כדי לראות

את הדברים בשלימותם.

אך מידי דברנו בזה, נביא בקצרה את תוכן דברי הרבי מה"מ בשיחה זו:

בין המגן אברהם ואדמו"ר הזקן ישנו חילוק כללי ועיקרי כיצד להסתכל על הימים האלו שלפני מתן תורה. לפי המגן אברהם (שכתב "דמיד בב' סיון אמר לו משה לקדשם לתורה") הנה הקדושה שבימים אלו היא בגלל הסמיכות שלהם ליום של מתן תורה. וכמו שכל ערב שבת וערב חג יש בו מעין הקדושה של אותו החג.

רק שבכל ערב שבת, ההשפעה היא רק על היום שלפני החג, ואילו בחג השבועות, ההשפעה היא כל כך חזקה, עד שזה נוגע עד ראש חודש – שכל ימים אלו מהווים מעין הכנה וערב ליום מתן תורה. במילים אחרות: כל מהותם של ימים אלו היא מה שהם ערב "מתן תורה".

ואילו לפי אדמו"ר הזקן (שכתב "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה") המשמעות של ימים אלו היא, שיש בהם מצד עצמם תוכן וגדר מיוחד, של "ימי קבלת התורה", ולכן הם מובדלים ומיוחדים בפני עצמם (שאין מתענין בהם ואין אומרים בהם תחנון).

בסגנון אחר קצת: במתן תורה יש שני ענינים: מתן תורה, מצד הקב"ה, וקבלת התורה, מצד בני ישראל. ואף שקבלת התורה היא תוצאה ממתן תורה וזמנה לאחרי הנתינה, הרי בעומק יותר יש לומר, שקבלת התורה התחילה לפני מתן תורה, והוא ענין בפני עצמו. וזהו ענינם המיוחד של ימים אלה — ימי קבלת התורה.

ובזה מבאר הרבי את החילוק בין אדמו"ר הזקן למגן אברהם. שבמג"א כותב "אמר לו משה לקדשם לתורה", והיינו מה שמיום ב' סיון ואילך התחיל משה להכין את בני ישראל לתורה, שיתן להם הקב"ה; ואילו אדה"ז כותב "התחיל משה להתעסק עמהם בענין קבלת התורה", היינו שבימים אלו התחיל הענין דקבלת התורה.

ולכן נקט המגן אברהם רק זה שימים אלה הם ימי הגבלה, ולא פירש מה נעשה בכל יום, כי זה לחוד כבר מדגיש שימים אלה הם המשך אחד של ימי הכנה למתן תורה, משא"כ אדה"ז דס"ל ש(מיד אחר ר"ח) הם ימי קבלת התורה, הרי כל יום ויום הוא יום שבו נפעל ענין אחר בקבלת התורה, שביום השלישי היתה קבלת התורה בענין זה שנאמר להם "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'", וביום הרביעי היתה קבלת התורה ע"י מצות הגבלה, וביום החמישי היתה הקבלה ע"י מצות פרישה, כלומר — שבכל יום היתה "קבלה חדשה" ממשה, וכן מצד משה רבינו — שבכל יום היתה התעסקות אחרת של משה "בענין קבלת התורה".

ומסביר שם הרבי באריכות מהו תוכנו הפרטי של כל יום ויום, ויש לראות שם את ביאור הדברים.

ובסיום מסיים שם הרבי: "והנה הימים האלה נזכרים ונעשים, ומזה מובן גם בנוגע לזמן מתן תורתנו שבכל שנה ושנה, שבכל שנה ישנה נתינת התורה מחדש ובאופן נעלה יותר, שבכדי לקבל התורה בחג השבועות צריכים להיות ההכנות הנ"ל מר"ח סיון, מעין שהי' בזמן מ"ת בפעם הראשונה... ועי"ז הרי כל בנ"י יחד "כאיש אחד בלב אחד" יקבלו את התורה ביום מ"ת, בשמחה ובפנימיות."