כוח ההתבוננות בנפש

כשאדם רוצה לעבור בעצמו תהליך של שינוי פנימי צריך לכלול בתוכו פעולות שמטרתן להעמיק את ההזדהות עם התהליך עצמו.
בדרך כלל, בשלב הבירור השכלי ותכנון הפעולות המעשיות, האדם ירגיש שיש בו רצון להנעת התהליך. הדיון בנושא והרחבת הבנת חשיבות השינוי גורמים לו לרצות בתהליך השינוי. עם זאת, כיוון שבחלוף הזמן עשוי הרצון להיחלש, חשוב לנקוט צעדים שיגבירו את ההזדהות עם תהליך השינוי.
הבירור השכלי והכנת התוכנית המעשית המפורטת יכולים להישמר לאורך זמן (כדוגמת תובנה שכלית ורעיון שהאדם רכש ולמד), אך הרצון הפנימי לביצוע השינוי זקוק להתחדשות ולהתרעננות.
בכוחות הנפש, זהו החילוק בין כוחות החוכמה והבינה לכוח הדעת: לימוד הרעיון השכלי על כל פרטיו שייך לחוכמה ולבינה, אך ההתחברות הפנימית וההזדהות איתו שייכות לכוח הדעת, הדורש העמקת ההזדהות באופן תמידי ומתחדש.
ההיפך מדעת הוא הסחת הדעת: האדם מבין בשכלו ויודע שתהליך השינוי נכון וחשוב, אבל החיבור הפנימי והרצון שלו לבצע את התהליך דועכים. מסיבה זו, המחויבות של האדם לביצוע השינוי כוללת גם מחויבות להתבונן בחשיבות ובתועלת של היעד. התבוננות זו היא שתאפשר לו לשמר את ההזדהות ואת הרצון הפנימי שלו.

ההזדהות הפנימית תלויה ביכולת להתבונן. אין מדובר כאן בהתבוננות שמטרתה לברר או להבין את העניין, אלא בהתבוננות שמטרתה להעמיק את החיבור הפנימי אליו.
בשלב הזה האדם כבר עשה את הבירור, יש לו יעד מוגדר שהוא רוצה להגיע אליו וגם תוכנית כתובה, המפרטת מה בדיוק עליו לעשות. אך כדי שיתחבר מבחינה פנימית אל היעד ואל התוכנית עליו להשקיע זמן שבו יעמיק במחשבתו ויתרכז בעניין.
בהתבוננות האדם מסביר לעצמו את הערך והחשיבות של המקום המתוקן ומבהיר לעצמו עד כמה התהליך יועיל לו ויקדם אותו; איך באמצעותו יממש את שליחותו ותפקידו בעולם; כמה נזק ייגרם אם יישאר במצב הלא מתוקן וכן הלאה. על ידי זה הוא מאפשר את ההתחדשות של ההתלהבות והרצון שלו.
לדוגמה, אדם קורא מאמר המסביר שהנהגה מסוימת פסולה, ומשתכנע. הוא מבין כי חשוב שיזנח אותה הנהגה פסולה וכי יהיה לו טוב יותר כאשר יאמץ הנהגה טובה תחתיה. למוחרת יקום נלהב ויפעל בדרך הנכונה, כי המאמר עדיין "חי" בתוכו, אבל לאחר כמה ימים ימצא את עצמו באותו מקום שהיה בו לפני קריאת המאמר – לא מפני ששכח את הרעיון, אלא מפני שלא עסק בו ולא חשב עליו בהתמדה.
מסיבה זו יש להשקיע זמן מוגדר (כחלק מתוכנית העבודה), שבו האדם מעורר את השייכות שלו למקום המתוקן על ידי התבוננות במעלות ובחשיבות של היעד.
על האדם להתמיד במחשבות אלו לאורך זמן עד שהחיבור לעניין יהפוך להרגל ולטבע חדש. בלא התמדה, הרצון וההתלהבות לבצע את השינוי ילכו וידעכו.
אפשר להמשיל זאת לחילוק הקיים בעבודת ה' בין לימוד תורה לתפילה.
בלימוד תורה הדבר החשוב הוא הלימוד והידע. ולכן כאשר האדם יודע עניין כלשהו בתורה, הוא ממשיך בלימודיו לעניין נוסף.
מטרת התפילה, לעומת זאת, היא לעורר את היחס בלב אל הבורא, וכלשון חכמים: "איזוהי עבודה שבלב? זוהי תפילה".
[חשוב להעיר שתפילה שייכת לכוח הדעת, ולכן יש בה ח"י (18) ברכות כנגד ח"י החוליות שבעמוד השדרה, שהוא המשך מוח הדעת, כפי שמבאר אדמו"ר הזקן (ראה ליקוטי תורה פרשת "בלק", דיבור המתחיל "לא הביט און ביעקב") שכשם שבגוף חוט השדרה הוא מרכז העצבים, כך בנפש כוח הדעת הוא הכוח ההתקשרות - המקור לתחושות ולרגשות.]
שלא כלימוד תורה, תפילה אין עניינה רכישת ידע אלא התחברות והתקשרות מחודשת אל הקדוש ברוך הוא. כלשון חכמים: "אל תעש תפילתך קבע אלא תחנונים". כלומר, צריך לוודא שהתפילה אינה נהפכת לדבר שבשגרה, אלא יש בה התחדשות תמידית.
זו גם הסיבה הפנימית לתקנת חז"ל להתפלל שלוש תפילות ביום: כדי לעורר אותם רגשות, לא די בתפילה פעם בשנה או פעם בחודש. תפילה היא תהליך רגשי המחייב התמדה – בוקר, צוהריים וערב.
כמו בעבודת ה' ובקשר עם הקדוש ברוך הוא, כך גם בתהליכים ובשינויים שהאדם עושה בחיים, עליו להשקיע מאמצים כדי לחדש את המוטיבציה ולתקוע את הדעת (ההזדהות) באותו עניין.
ההתבוננות והחשיבה המתמדת (שהן עניינו של כוח הדעת) הן שנותנות לאדם את הכוחות לבצע בפועל את השינוי ומטמיעות בתוכו את התהליך לאורך זמן.