"דמיון" לפי תורת החסידות

בספרי החסידות מובא כמה וכמה פעמים על החשיבות הגדולה של ציור והחזון. הרבי הריי"ץ במכתביו כותב כמה וכמה פעמים על החשיבות של כח הציור, ולהלן דוגמא.
תמונה וציור פנימי של היעד שהאדם רוצה להגיע אליו, גורמים להזדהות של האדם עם המצב שאליו הוא רוצה להגיע, המקום הנפשי המתוקן שאליו הוא מתכנן. נוסף על כך, הציור שבמחשבה הוא כלי חשוב לבניית העתיד, כיוון שהוא מקדם את האדם אל הגשמת יעדיו.
על חשיבות הציור לבניית העתיד ניתן ללמוד מסיפור שסיפר הרבי הריי"ץ על ר' הלל מפאריטש, מגדולי חסידי חסידות חב"ד בראשית דרכה:
ר' הלל היה צדיק גדול בפני עצמו שאף עשה 'מופתים', וכתב כתבי חסידות עמוקים, ויחד עם זאת, שנים ארוכות, כיתת את רגליו, בעיירות של האיכרים והיהודים הפשוטים, עודד אותם, והשפיע עליהם, בשליחותם של אדמו"רי חב"ד. ר' הלל סיפר שאת הדחיפה להתמנות כשליח הרבי במושבות היהודים הפשוטים קיבל מדברים שאמר אדמו"ר האמצעי.
וכך אמר לו הרבי: "צייר לעצמך את היישוב'ניקים – האיכרים – עומדים בשדה, לבושים כיפות וטליתות-קטנים, זורעים את הארץ ומייחלים לה'. אין הם צריכים להזדקק לאף אחד בחיונה שלהם ... – מרימים ראשיהם לשמים ו"מרגישים" את ה"שאו מרום עיניכם" שהוא עומק הענין של 'שמע'".
לחסיד ר' הלל היה חוש בציור, ותיאר לעצמו אלפי יהודים עומדים בשדה בכיפות וטליתים-קטנים, עד שראה את המחזה במוחש, והחליט לנסוע אליהם".
ר' הלל דמיין את האלפים מכל כפר וכפר כשהם מרימים את ראשם לשמים ומרגישים "שאו מרים עיניכם" (ראשי תיבות "שמע"), וה"ציור" הזה השפיע עליו לקבל עליו את השליחות.

לכאורה אפשר לשאול: מפני מה ביקש ממנו הרבי לצייר את המחזה הנזכר ולא הסביר לו את חשיבות העניין וציווה עליו לנסוע?
אפשר לומר כי על ידי שר' הלל צייר לעצמו את המחזה והזדהה איתו מבחינה פנימית, הוא קיבל עליו את התפקיד לא רק כהוראה שיש לקיימה אלא מתוך הזדהות שלמה.
מהסיפור אנו למדים עד כמה חשוב שהאדם יצייר וידמיין לעצמו את המקום, היעד, שאליו הוא רוצה להגיע, שכן פעולות אלו מסוגלות לנסוך בו כוחות להגיע אליו בפועל.
ההבנה שהיעד נכון וטוב מעוררת רצון להתאמץ להגיע אליו; הציור של היעד מוסיף ממד של התחברות פנימית ליעד ומהווה מניע לעשייה.
אחד הפסוקים המבטא את היתרון והכוח של הציור הוא: "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ". פירושו של פסוק זה שהצלם (הצילום והתמונה) מוליך את האדם. על ידי כוח הציור והדמיון האדם מסוגל להתהלך ולהתקדם אל היעד. המילה "יתהלך", משמעותה שהאדם הולך מעצמו. דהיינו, בציור המופנם טמון כוח לפעול על האדם ולהניעו להתקדמות הנעשית כאילו מאליה.
וכך מתאר הרבי מכתב נדיר ומופלא על יעד כללי שהצטייר במוחו כבר בגיל 3 (!):
מיום הולכי ל'חיידר' ועוד קודם לכן התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה – גאולת עם ישראל מגלותו האחרון. גאולה כזו ובאופן כזה, שעל ידה יהיו מובנים יסורי הגלות, הגזירות והשמדות. וכחלק מעתיד מזהיר זה, וכחלק מגאולה זו, יהיה "נשיא זה מלך, לא נשיא שבט – אלא שאין על גביו אלא השם אלוקיו" והכל יהיה באופן אשר בלבב שלם ובהבנה מלאה – "יאמר ביום ההוא: אודך ה' כי אנפת בי".
ציור של יעד פרטי מורכב משני שלבים: בשלב הראשון האדם מתכנן בשכלו את האופן המתוקן שמתוכו יפעל, ובשלב השני הוא מצייר ומדמיין אותו במוחו. כך גם ביעד כללי. כשאדם מעוניין בשינוי כללי, עליו ליצור חזון מוחשי של עתידו, ודבר זה נעשה בשני שלבים:
א. תכנון החזון – תכנון ובירור של החזון על מנת שיהיה מציאותי ומתוקן.
ב. ציור החזון כתמונה מוחשית באמצעות כוח הדמיון.
ביצירת החזון על האדם לעבור תהליך שבו ההנחות המתוקנות והיעד והחזון המתוקן שקבע באמצעות השכל, מומרים לתמונה עתידית מוחשית של חייו – חזון מלשון מחזה (ראייה). ככל שהאדם ישקיע זמן ומאמץ בציור החזון במוחו, כך יהיה לו קל יותר להגיע אליו, על פי הכלל שהוזכר לעיל "אך בצלם יתהלך איש".