אחד המאפיינים העיקריים המבדילים בין עולם התוהו לעולם התיקון הוא הכלים.
בחסידות מבואר כי בעולם התוהו "אורות מרובים וכלים מועטים", בניגוד לעולם התיקון, שבו האורות מועטים והכלים גדולים ורחבים.
המצב השלם והנכון – כמובא בחסידות – הוא מצב שבו האורות המרובים של התוהו נכנסים לכלים הרחבים של התיקון.
נקודה זו, היא אחת הדרישות הכי גדולות דווקא בשעה שלנו. וכמו שביאר הרבי מה"מ "בשיחה הידועה" (מתאריך כ"ח בניסן תשנ"א) "עשו כל אשר ביכולתכם להביא בפועל את משיח צדקנו", שזה יהיה על ידי "עניינים שהם באופן של אורות דתוהו, אבל בכלים דתיקון".
ומזה רואים, שאחת הנקודות העיקריות היא שהפעולות שפועלים בהם עולם, יהיו דווקא מתוך אותו המקום של "אורות דתוהו" אבל "בכלים דתיקון", וכפי שיתבאר מעט לקמן.
האורות של התוהו הם עוצמות גבוהות שיש להשתמש בהן, אך בתנאי שיהיו כלים רחבים שיוכלו להכילן. כאשר האורות מרובים אך הכלים מועטים וקטנים, מתחוללת 'שבירת הכלים'. בעבודה הנפשית של האדם, מצב זה הוא מקור לקשיים ולמשברים.
לכן, כדי להציב יעדים נכונים ומתוקנים, יש לוודא שקיימים כלים שיהיו מסוגלים להכיל אותם. ואם הכלים קטנים – יש לפעול להרחבה ולהגדלה שלהם.
יש אפוא צורך לבאר מהו 'אור' ומהו 'כלי' בתהליך הפנימי של התקדמות האדם אל היעד, וללמוד כיצד להגדיל את הכלים.
המשמעות הנפשית של אור היא חוויה פנימית. אור יכול להיות תענוג שנגרם ממשהו או רצון להשיג משהו. אור הוא חלום, שאיפה או רעיון. האור הוא מופשט ונוטה לניתוק מהמציאות. הכלים הם הדרכים והאמצעים למימוש השאיפה או הרעיון.
בעולם התוהו, האור יכול להיות גדול – כלומר, הרצון והשאיפה יכולים להיות חזקים – אבל חסרות בו התחשבות במציאות ודרכי יישום אפשריות.
גם בעולם התיקון יש אור, ואף יכול להיות בו אור מרובה (היינו רצון ושאיפה חזקים ועוצמתיים), אבל יש בו גם כלים המסוגלים להכיל את האור ולעשות בו שימוש במציאות. בעולם התיקון ההתנהלות מציאותית, מעשית ובעלת כוח השגה, ולכן היא גם מצליחה.

השילוב הראוי הוא אורות בכלים; תפקיד הכלים הוא להכיל את האורות, לגלותם ולממשם במציאות.
כשאומרים על אדם שהוא 'באורות', פירוש הדבר שהוא בהתלהבות גדולה אך איננו מחובר למציאות. ניתן להמשיל זאת לאדם הרוצה מאוד לנהוג במכונית, אך אין במכונית דלק. יכול להיות גם מצב הפוך של כלים ללא אורות: במכונית יש דלק, אבל לאדם אין רצון ואין חשק לנהוג בה.
התקדמות אמיתית נעשית כשהאורות – הרצון והשאיפה – מתבטאים ומתממשים בכלים מעשיים אפשריים. אדם שישקיע מאמצים ראויים ביצירת כלים, גדולים סיכוייו להגיע להישגים גדולים. לדוגמה: אדם רוצה מאוד להתעשר. אם נכונותו לעבוד תימשך זמן קצר בלבד, לא יהיה בה די. כדי שהרצון יוכל להתממש, עליו להכין כלים למימושו בדרך הטבע, היינו להתאמץ ולהשקיע.
אומנם אין ודאות שאדם העובד במשך שעות רבות ומשקיע ללא הרף יהיה עשיר, שהרי "בִּרְכַּ֣ת ה' הִ֣יא תַֽעֲשִׁ֑יר", אבל חלק מהסדר האלוקי שה' קבע הוא שעולם התיקון הוא עולם של כלים מרובים, ולכן כאשר האדם מציב לעצמו יעד, עליו לעשות את התלוי בו – בדרך הטבע – למימושו. היגיעה והרחבת הכלים יקדמו אותו להשגת היעד.
אלא שיש לשמור על איזון ולהישמר מנטייה לקיצוניות גם מהצד השני – התעסקות בכלים הגשמיים בלבד, ושכחה מברכת ה' שזקוקה לכלים רוחניים, כמצוות ומעשים טובים, ביטחון והיסמכות על ה' וכדומה.
דוגמה נוספת: אדם רוצה לשפר את בריאותו ולשנות את הרגלי התזונה שלו. אומנם יש לו רצון והתלהבות, אבל הוא מוכן להשקיע ולעשות בשביל זה רק מעט.
במקרים שבהם האור מרובה אך הכלי קטן – הכלי יישבר. כלומר, תהיה אכזבה מהמימוש הלא מספק של ההתלהבות הגדולה, וההתלהבות תדעך ובד בבד גם הרצון ייחלש. כיוון שהכלי קטן ואין בכוחו להכיל את האור לאורך זמן, האור יסתלק ולא יוכל להתגלות במציאות.
לכן, לא די בכך שהאדם יציב לעצמו יעד ויברר את ההנחות שעומדות בבסיס מצב התוהו ותוקעות אותו, שכן כל עוד לא יקדיש תשומת לב לבניית כלים מרובים, הוא לא יצליח לממש את היעד המתוקן.
דווקא היא הדרך של האדם, שיוכל לפעול בעצמו את המקום של השילוב האמיתי בין התוהו ובין התיקון, ורק כך הוא יוכל לפעול בעולם כמו שצריך, והעיקר – להביא את דרישתו של הרבי מה"מ, שמהדהדת באזני כל עם ישראל, ובעצם בכל העולם כולו – "עשו כל אשר ביכולתכם להביא את משיח צדקנו תיכף ומייד ממש".