שני ערכים חשובים ומשמעותיים לחיינו על ההורים להקנות לילדים שלהם, והם צריכים לראות ששום ערך לא נחסר ונפסד, אלא כל אחד מקבל את המקום שלו בשלימות.
ערך ראשון – גאווה יהודית וחסידית באופן ש"אל יבוש מן המלעיגים": תחושת הביטחון והרוממות בדרך ובכוחות שלנו מבלי 'להתפעל' כלל מהעולם.
ערך שני – רגישות סביבתית וחברתית – התייחסות ונתינת מקום לכל אחד, מתוך אהבת ישראל אמיתית.
שני ערכים אלו חשובים ונצרכים גם להתפתחות הנפשית הבריאה של כל אדם. נפש בריאה צריכה להרגיש 'רוממות' וערך פנימי מתוך אמונה בכוחות וביכולות הטמונים בה, מבלי 'להתרגש' יותר מדי מהסביבה, אבל גם מבלי להפריע ליצירת יחסי גומלין תקינים עם הסביבה, באופן של התחשבות, נתינה וקבלה.
כיצד ההורים יכולים להחדיר לילדיהם ערכים אלה ולפתח בנפשם את שני המקומות הללו?
ראשית, עליהם להיות מודעים לשני מקומות אלו בתוכם, ולשמש לילדים דוגמה אישית כיצד שני ערכים אלו נוכחים בחייהם תדיר ומלווים אותם.
מלבד זאת, יש לדבר ולשוחח עם הילדים על ערכים אלו, על הצורך לעשות את רצון ה' מבלי להתפעל מהסביבה. אך גם ללא התעלמות והתנשאות, חלילה. עלינו לחנך את ילדינו לרגישות לסביבה ולחברים, לנתינה וקבלה נכונה מתוך אהבת ישראל.
גוף האדם מורכב מעצמות ובשר: העצמות הן החלק החזק והקשה, והבשר הוא המקום הרך והגמיש, ובאופן דומה גם בנפש, יש מקום לחוזק ויציבות ולצידם לגמישות והתחשבות בסביבה.
כאשר חכמים מתארים את היווצרות הוולד מהוריו באופן פיזי, אנו מוצאים בדבריהם חלוקה מעניינת: העצמות, הגידים והציפורניים (החלקים הקשה) מגיעים מהאב, ואילו הבשר והעור (החלקים הגמישים) מגיעים מהאם (נידה לא ע"א).
מכאן אנו יכולים ללמוד על החלוקה בבניית המקומות הללו בנפש. מובן שהקניית ערכים אלו מוטלת על שני ההורים גם יחד, אבל האב מסוגל וצריך להתמקד יותר בהקניית הערך של הביטחון והאמונה בעצמנו ללא התפעלות מהסביבה, ואילו האם צריכה להתמקד בהקניית הרגישות הסביבתית והיכולת לפתח קשרים חברתיים נכונים.
כשם שבגשמיות, בהיווצרות הוולד, אי אפשר לוותר על אחד מההורים, כך בהשפעה הרוחנית והנפשית, אי אפשר לוותר על הנתינה הייחודית של כל אחד מהם.
הקניית אחד מן הערכים הללו בלבד יוצרת 'חוסר' בהתפתחות הנפשית. גאוות יחידה ללא רגישות סביבתית יוצרת מקום מנותק ומתנשא, שלא מסוגל לפתח קשרים נכונים עם הסביבה. ורגישות יתר לסביבה מבלי שיתלווה אליה 'עמוד שדרה' פנימי איתן, מביאה להתפתחות מקום תלותי ו'מְרַצה' סביבה.
כפי שכבר הזכרנו, תפקידם המשותף של ההורים כלפי הילדים הוא תפקיד ה'ראש', אך בתוכם גם חלוקה בין כוח החוכמה (שכנגד האב) לבינה (שכנגד האם).
את ההבדלים האמורים ב'נתינה ההורית' בין האב לאם נוכל לזהות כשנתעמק מעט בהבדלים בין החוכמה לבינה שעליהם אומר אדמו"ר הזקן בתניא פ"ג ש"הן הם אב ואם". הווי אומר: החוכמה והבינה הן האב והאם האמיתיים, ואילו האב והאם הגשמיים הם הביטוי וההשתקפות של החוכמה והבינה.
החוכמה היא הכוח המבריק את הרעיון השכלי באופן של נקודה ראשונית, כעין עיקרון כללי של מהות הרעיון. הבינה היא הכוח להתבונן, לפרט ולהרחיב את נקודת החוכמה ולפשט יותר את העקרונות הכלליים. הבינה יורדת לפרטים של המציאות ומתייחסת אליהם, היא באה במגע עם המידות וקרובה אליהן (והן – אליה). החוכמה נבדלת מן המידות ורחוקה מהן.
הרבי מבאר (לקו"ש בלק ח"ד) כי הבדל זה בא לידי ביטוי גם בהבדל בין יחס האב לילדים ליחס האם אליהם (כזכור, הילדים משולים למידות). על פי רוב, האב נעדר מן הבית ברוב שעות היום: הוא עסוק בתורה ותפילה או בענייני פרנסה, ואילו האם קרובה לילדים שעות רבות ביום, ומתוך הקרבה היא משפיעה ומחנכת אותם.
ועם זאת, ישנה חשיבות עצומה למקומו של האב במשפחה, ובפרט לגיבוש הזהות העצמית והביטחון של הילד, ולפיתוח יכולת העמידה הפנימית שלו מול הסביבה והמציאות שבחוץ.
דווקא האב, המרוחק במידת-מה, מעניק לילד את המקום החזק והיציב בנפש, המקום של העצמיות הבלתי תלויה – "אני עצמי" – מקום שמאמין בערך האלוקי שבו, מעבר ליחס הסביבתי. יסוד זה מאפשר לילד להיות מחובר לעצמו, לבטא בעולם את העצמיות שלו, להציב יעדים שמבטאים אותו ולדבוק בהם, ובעזרת כל אלו להתגבר על מחסומים שהסביבה מציבה.
לעומתו, האם, הקרובה לילד ומנהלת איתו מערכת יחסים קרובה יותר, מעניקה לו את היכולת להתאים את עצמו לסביבתו בצורה נכונה – "אני סביבתי". האם נשאה את התינוק ברחמה, היא יותר קרובה אליו פיזית, רגשית ומעשית, בדומה לבינה שהיא קרובה יותר אל המידות ומתייחסת אליהן. הקרבה והחום של האם כלפי הילדים, יפתחו בהם את החלק הרך והגמיש יותר, שמתייחס לסביבה, שזקוק לסביבה ויודע להסתדר איתה, ואת היכולת לתת ולהעניק.
כשם שגוף בריא זקוק הן לעצמות והן לבשר, כך נפש בריאה זקוקה לתוקף וגם לגמישות.
מובן שלכל אחד מההורים יש יכולת להתעלות מעל הסביבה ויכולת להתחבר אליה, ממד של "אני עצמי" וממד של "אני סביבתי", אבל אצל כל אחד יש גוונים מסוימים "מובהקים".
באותה שיחה הרבי מבאר כי גם בעבודת ה' יש הבדל בין השפעת החוכמה לבינה. מהחוכמה שבנפש, שהשפעתה מרוחקת יותר, נולדת תחושה של התבטלות גמורה לקב"ה, "יחודא עילאה", מצב שבו העולם לא נחשב למציאות כלל, ואילו כוח הבינה, הנותן מקום לפרטי המציאות, מניח אפשרות לתחושה עצמאית של נברא, אלא שניתנת לו היכולת להרגיש קדושה אלוקית, "יחודא תתאה".
