בכל דבר שרוצים לטפל בו, צריכים לראות מהיכן הדברים מגיעים בנפש, ומתוך הידיעה הזאת, יהיה קל הרבה יותר לטפל בכל דבר.
אם ננסה לנתח את הדברים בכוחות הנפש, ומהיכן כל תנועה מגיעה, נוכל להסביר זאת כך: בעל־מודע של כל אדם מצויים ופועלים שני כוחות מרכזיים: 'תענוג' שעניינו מנוחה ושלמות, ו'רצון' שהוא שאיפה להשלים את החסר.
תנועת ה'רצון' בנפש מנוגדת בכיוונה לתנועת ה'תענוג'. הרצון נובע מתחושת חוסר – התחושה מעוררת באדם 'רצון' למלאו, והיא הפוכה מהמנוחה והרגיעה של כוח ה'תענוג'.
חכמים המשילו את הדברים לחלוקה בין ששת ימי השבוע, לבין יום השבת.
ביום השבת שבו הכול קיים בשלמות, מתגלה ה'תענוג', ואילו בששת ימי החול שבהם האדם עסוק בעיקר בהשלמת מחסורו, בא לידי ביטוי כוח ה'רצון'.
האדם במהותו 'מהלך' – מתקדם ומשיג יעדים במהלך חייו. הדבר שמעורר את ההתקדמות והשינוי הוא כוח ה'רצון' והשאיפה, אך אחד העקרונות החשובים המאפשרים לאדם הליכה והתקדמות אמיתית ויציבה, ללא משברים ותסכולים, הוא שאל ה'רצון' יתלוו תדיר תחושת 'תענוג' פנימי ומנוחה.
כוח 'רצון' שעוצמתו רבה מדי והוא איננו מסודר, אינו מכוון ומאוזן למקומות הנכונים, מעורר התנגדות לרוגע ולשלווה. במצב כזה הנפש חשה כל הזמן תחושת חוסר קיצונית, וממילא 'רצון' חזק לעוד ועוד; וכל עוד אין היא מצליחה למלא את החוסר, היא חשה מתח ואיום. לעומת זאת 'רצון' מווסת ומאוזן אינו מטלטל את האדם טלטול קיצוני.
אומנם גם באדם שהצליח לפתח בעצמו שלמות עצמית – ערכו העצמי ברור לו ואיננו מותנה בגורמים חיצוניים, והוא יודע את מטרתו ותכליתו – יכולים להתעורר רצון להתקדמות או תחושה שמשהו חסר לו ולהניע אותו לפעולה, אבל הם לא יעוררו בו תחושה שנשקף איום לקיומו.
עלינו לזכור שחוסר השקט הפנימי מיותר ואיננו מועיל. הוא אינו מקדם את האדם למימוש תפקידו ושליחותו בעולם. אדרבה, המנוחה והרוגע הם שמביאים את האדם לשלמות אישית ולהצלחה בהתמודדות עם האתגרים השונים.
הרגשת המנוחה והרגיעה הפנימית מאפשרת גם להתחבר ולהתאחד עם יהודים נוספים בקלות יותר, מבלי לחשוש שמציאותם 'מאיימת' עלינו. אין פלא שמתן תורה שהביא מנוחה לעולם וגילה בו את תכליתו, הביא גם לשלימות אחדות בין כל עם ישראל. כשהתכלית ידועה, יש רוגע ומנוחה, וקל להתחבר גם עם יהודי נוסף.
בשיחה מיוחדת הרבי מבאר במילים ברורות כיצד ההכרה בתכלית האלוקית (שהתגלתה במתן תורה) מביאה את המנוחה המוזכרת, ומשליך זאת לחשיבות ההכרה של כל יהודי בתכלית בחייו:
"כפי שהוא בפשטות הדברים, בטבע בני אדם: כאשר אדם אינו מרגיש את הכוונה והתכלית בחייו (ש'אני נבראתי לשמש את קוני'), אינו יכול להיות במנוחה והתיישבות אמיתית, כיון ששינויי הזמן והמקום וכל ריבוי הפרטים ופרטי פרטים שבחייו גורמים אי־שקט תמידי, ש'שובר' אותו;
דוקא כאשר הוא מרגיש את המטרה – הכוונה והתכלית – הטמונה בכל הפרטים, הרי זה מביא לו מנוחה, שהיא למעלה מתנועה ושינוי דפרטי החיים, ובמילא – לשלימות האדם, וכפי שרואים בפשטות שאדם נמצא יותר בשלימות כאשר יש לו מנוחה, מנוחת הנפש ומנוחת הגוף.
ויתירה מזו: זה מביא מנוחה לא רק להאדם עצמו, אלא גם לכל הענינים שהוא עושה בעולם, שהם נעשים בשלימות יתירה וביתר הצלחה כאשר הם נעשים מתוך מנוחה, עד שזה מביא מנוחה בכל העולם כולו".
המנוחה וה'תענוג' ביום השבת הם כעין המנוחה והשלמות שתתגלינה בגאולה. ששת ימי החול הם כנגד "שית אלפי שנין" של קיום העולם, שבהן אנו עסוקים במילוי רצון ה' בעולם, אך הגאולה, הנמשלת לשבת, "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", היא הזמן שבו מתגלים השלמות והתענוג האלוקי.
מכך מובן שאחד מהעניינים שיתגלו בשלמות בגאולה האמיתית והשלמה הוא גם כוח ה'תענוג' האמיתי שבאדם.
זהו גם הפירוש בדברי הרמב"ם שלעתיד לבוא "המעדנים יהיו מצויים כעפר" (ראה גם שיחת י"א בניסן תשמ"ה). לעתיד לבוא התענוג יתגלה בצורתו השלמה ביותר. אומנם השלמות תתבטא בגשמיות (כדברי הרמב"ם), אך גילוי זה יהיה ביטוי וסמל לגילוי העיקרי – ברוחניות.
ידיעת האלוקות בעתיד לא תהא כלימוד בימינו. הלומד לא ירגיש ש'קנה' ידע וחוכמה, שכביכול חיצוניים לו. הלימוד יחבר את הלומד אל מהותו הפנימית והעמוקה ביותר, הלא היא הנשמה שנתן בו הבורא. כאשר ייווצר החיבור הזה, האדם יחוש שלמות פנימית ושלווה, ותענוג עילאי שנובע מעצם הנוכחות האלוקית.
צריכים לעורר בתוכנו את המקום של המנוחה וההתיישבות, המקום שהוא מבין שישנה תכלית אלוקית –
ישנה מטרה בכל הסיפור. ישנו עניין שאליו אננו רוצים להגיע. שמדגישים ומרגישים את המטרה והתכלית של החיים, יהיה קל הרבה יותר לחיות בעולם הזה מתוך רגשות חיובים.
