השליחות הפרטית בעולם

בדרך כלל, מה שהקב"ה מגלגל ליהודי, זה הרצון האלוקי שבזה הוא יעבוד. אך אכן יכול להיות מצב, שהאדם לא נמצא במקום האמיתי שלו, והוא כמו "נשמה תועה", וכפי שיופרט להלן.
לפעמים יכול להיות אדם, שמוכן ורוצה לצאת להתקדמות והליכה אמיתית, אבל אינו יודע כיצד לעשות זאת נכון. הוא עלול ללכת סחור־סחור בלי להתקדם התקדמות של ממש, ולעיתים אף לסגת אחורה.
וכמושג החסידי 'נשמות תועות': אנשים שלמרות רצונם לממש את ייעודם ולבצע את תפקידם בעולם, טועים בבחירת היעד ואינם ממלאים את תפקידם.
באחת ההתוועדויות סיפר הרבי סיפור המבטא וממחיש זאת:
פעם אחת הגיע 'גביר' לעיירה בערב שבת עם הבעל העגלה שלו – שהיה יהודי פשוט והתארח באכסניה נפרדת. בלכת הגביר בדרכו מהמרחץ לאכסניה, הבחין בעגלה העומדת בצד הדרך, שנפל ממנה גלגל או שנתקעה בבוץ, וכיוון שנזכר (בהיותו יהודי למדן...) שיש מצווה 'עֲזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ' – ניגש לעזור לו.
כיון שהגביר לא הבין בעניינים כאלו – קשה לדעת אם הוא עזר או קלקל... אבל בכל אופן 'פעל' משהו, שגרם למעילו המיוחד לשבת להיקרע ולהתלכלך, וגם הוא עצמו נחבל ונפצע בכל גופו. כיוון שבינתיים התאחרה השעה – הגיע לבית הכנסת לבוש מעיל קרוע ומלוכלך, וכולו חבול ומוכה...
לעומתו, בעל העגלה, לקח גם הוא את בגדי השבת והלך למרחץ. ולאחרי המרחץ, כיוון שנשארו שעות אחדות עד כניסת השבת, הגיע ראשון לבית הכנסת, והתחיל לומר תהלים.
ביושבו בבית הכנסת, ראה שנכנסו כמה עניים, והזמין את כל אחד מהם לסעודת שבת באכסניה שלו... עד שהתקבץ מניין שלם של עניים שהזמין אותם לשולחנו...
וכך, בלכתם מבית הכנסת, הלך 'בעל העגלה' – לבוש בגדי משי – בלוויית עשרה אורחים... והגביר הלך לבוש מעיל קרוע ומלוכלך, בבוץ או בדם, חבול ומוכה, ובקושי מצליח להזיז את רגליו וידיו... וכאשר התיישבו לשולחן, כל אחד בחדרו, 'בעל העגלה' עם מניין האורחים, והגביר כשהוא חבול ומוכה – הרי מובן מאליו כיצד נערכה השבת...
כאשר באו לבית דין של מעלה לאחר מאה ועשרים שנה, אמרו, שהם נשמות תועות: בעל העגלה היה צריך לחפש לקיים המצווה ד'עֲזֹב תַּעֲזֹב', ואז, לכל לראש, לא היה נחבל ונפצע, ושנית, הוא אכן היה עוזר לחלץ את העגלה; והגביר היה צריך לחפש אורחים להזמינם לשבת, ובאופן כזה היו כל העניינים כדבעי, כל אחד במקומו.
ועל כן פסקו בבית דין של מעלה שירדו נשמותיהם למטה שנית, ושוב יארע סיפור כזה, ואז יתקן בעל העגלה את המצווה ד'עֲזֹב תַּעֲזֹב', והגביר יתקן את המצווה ד'הכנסת אורחים'."
המסר הפשוט שאנו יכולים ללמוד מסיפור זה הוא כי הכלל הראשון שעל פיו יש לפעול הוא הדיוק במקום שאליו אתה הולך, תרתי משמע. כמו כן אנו למדים ממנו שלעיתים גם רצון טוב לעזור ולסייע לזולת אינו מבטיח שאדם לא יטעה בהבנת הדרך הנכונה והמתאימה לו.
כדי להציב יעד נכון, האדם צריך לפעול ממקום נכון בתוכו. רק כאשר האדם פועל בצורה נכונה, בכלים ראויים ובגישה מתאימה, הוא יוכל לצעוד בבטחה לקראת הגשמת היעד.
השיחות של הרבי המלמדות אותנו על תפקידנו בדור השביעי, קיום הוראת הרבי בבחינת "עשה לך רב" ולימוד החסידות בעיון ובהעמקה הם מהכלים המרכזיים שעל ידיהם נוכל לדייק ב'הליכה' הנדרשת מאיתנו, הליכה שתוביל אותנו לגאולה פרטית, ובוודאי גם לגאולה כללית.
באופן כללי, צריך האדם לשים בעצמו מטרה ראשונה להיות "מהלך", אם האדם נשאר על עומדו תמיד באותו מקום, הוא כמין 'דומם' שאינו זז.
גם אם הוא לכאורה מתקדם ונע, אך הוא תמיד נשאר במגבלות הטבע הבסיסיות שלו, וחשיבתו נותרה ילדותית הוא איננו 'מהלך' אמיתי, הראוי למשמעות האמיתית של השם 'אדם', שהרי גם בעלי חיים נעים ממקום למקום, ובכל זאת טבעם הבסיסי נותר בעיניו ואיננו משתנה.
הרבה פעמים אדם מרגיש 'תקוע'. לפעמים ה'תקיעה' נגרמת בשל תסכול שמקורו בחוסר הצלחה, בתחום הכלכלי, ביחסיו עם הסביבה וכדומה. ולפעמים ה'תקיעה' נוצרת משום שהוא לא באמת מתפתח ופורץ דרך. הוא לא באמת בתנועה של "לֶךְ־לְךָ".
ההליכה היא שמגלה לאדם את עצמו האמיתי, "לֶךְ־לְךָ" – להנאתך ולטובתך (רש"י). וכמוסבר בשיחותיו של הרבי, שדווקא על ידי אותה הליכה האדם מגלה את עצמו ואת מהותו האמיתית. "לךְ" – ההליכה היא "לְךָ" – אל עצמך האמיתי.
כשאדם מסוגל ללכת, לעזוב את ההרגלים הטבעיים שלו, הוא מרוויח את עצמו.
לדוגמה: אדם שהמסר שקיבל מהוריו או מהסביבה שבה גדל היה שהוא 'אפס' ו'לא יוצלח' – עלול להישאר 'תקוע' בתוך אותן מחשבות גם כאשר יגדל ויהפוך להיות עצמאי. ואפילו יהפוך ל'איש העולם הגדול' – עדיין התחושה הבסיסית שלו תהיה שהוא חסר ערך.
"לֶךְ־לְךָ" פירושו – צא מאותן מחשבות, מרגשות האשמה וכדומה, האמן בכוחות האלוקיים שטמונים בך, ובדרך זו תתקרב אל עצמך באמת.
צריכים לדעת שמוכרחים להתקדם, מוכרחים לנוע, אי אפשר להישאר באותו המקום שבו נמצאים.
צריכים להתייעץ עם ה"עשה לך רב" כהוראת הרבי, ולראות אם אכן אנו מנצלים באמת את הכוחות שלנו, אם אכן אנחנו אוחזים בהליכה אמיתית לכיוון היעד, או שאנחנו תקועים, כאיזו "נשמה תועה"..