בשו"ע מובא הדין, לגבי מי שלא הדליק את הנרות בליל חנוכה, והוא עצמו לא עתיד להדליק את הנרותב אותו הלילה, והוא נמצא במצב שגם בביתו לא מדליקין עליו, מה יעשה.
וכך כתוב שמי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו, ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא להדליק אינו חוזר ומברך: שהחיינו.
בט"ז, מבאר את דברי השו"ע, שכתב "שאין עתיד להדליק", ודן בזה, שברש"י כתו' מצאתי בשם ר"י ב"ר יהודה שאמר משום רבינו יעקב דלא הוזקק' ברכ' זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ' עכ"ל מל' עדיין משמע לכאורה אף על פי שאח"כ ידליק בביתו אבל הטור לא פי' כך דבריו אלא לשון עדיין לאו דוקא דגם אח"כ לא ידליק וע"כ מדמה אותו ליושב בספינ' דמסתמא לא ידליק כל הלילה אבל אם ידליק אח"כ באותה לילה לא יברך אראיי' כיון דיוכל לברך אח"כ על ההדלקה.
ומה שכתב וגם אין מדליקין עליו. משמע דאם אשתו מדלקת עליו בביתו אין מברך על הראיי' אבל במרדכי כתוב וז"ל קא מדלקי עלי בגו ביתאי ומ"מ צריך לראות כדאמר בסמוך הרואה יומא קמא כו' עכ"ל והר"ן כ' כדברי רבינו מטעם שלא מצינו יוצא במצו' שיתחייב לחזור ולברך על הראיי' והב"י כ' ע"ז וכ"כ המרדכי והוא תימא שהוא חולק ע"ז במי שהדליק' אשתו עליו ומ"מ לענין הלכה ודאי קי"ל בספק ברכות להקל מכ"ש בזה שהמרדכי הוא יחיד נגדם וכפסק הש"ע.
והביאו נו"כ השו"ע (וביניהם המ"א) את פסק הרש"ל, שפסק דאע"פ שהדליקו עליו צריך לברך אבל המשתתף בפריטי ושומע ברכה מבע"ה א"צ לברך (ב"ח וכ"מ ברא"ש) ומ"מ נ"ל דספק ברכות להקל וכ"מ בתוס' (סוכה דף מ"ו) שהקשו למה תקנו בחנוכה ברכה לרואה (ולמה לא תירצו דשאני נ"ח דאיכא מצוה בראיה) משא"כ בלולב וסוכ' דאין מצוה בראייתן אלא בישיבתן בה.
אבל אם אשתו הדליק' עליו בראשון צריך לברך בליל שני שהחיינו דאשתו אינה פוטרת גופו אלא ביתו [ב"ח] ול"נ פשוט דלהפוסקים כשאשתו מדלק' עליו א"צ לברך על הראי' א"כ ה"ה דא"צ לברך שהחיינו כשמדליק וכ"מ בר' זירא דסמך על אשתו ואי ס"ד לא לפטר גופו אם כן ה"ל להשתתף ליפטור גופו אלא ע"כ נפטר לגמרי וכ"מ מהרי"ל סי' קנ"ז [עמ"ש סי' תרע"ז] וכ"כ הע"ש בשם כ"ג מה"ב.
והובאו בפוסקים, ג' חלוקות כלליות בדין זה, בפירוט טעמי הדעות ופתרונם, וגם פסק הלכה למעשה, וכמו שמבאר הפר"ח, שיש ג' מחלוקות יש בדבר,
יש מן המפרשים שסבורים, דכל שלא הדליק, ורואה, אף על פי שעתיד להדליק מברך על הראייה, וכשילך לביתו וידליק, לא יברך אלא ברכת להדליק, דברכת שעשה ניסים ושהחיינו כבר בירך אותם. ובאמת דהכי משמע מפשט לשון התלמוד [שם]. וזו היא דעת הרמב"ם [חנוכה ג, ד] שכתב, וכן הרואה אותה ולא בירך מברך שתים. ולדעת זו, בכל גוונא מברך כל זמן שלא בירך.
ויש מהם סבורים, שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק, ולא הדליקו עליו בתוך ביתו, ואינו עתיד להדליק בלילה, וזו היא דעת הרשב"א [שבת שם ד"ה הרואה] והר"ן ז"ל [שם י, א ד"ה אמר רב חייא].
וסברא שלישית מכרעת, דמי שעתיד להדליק לא יברך, אבל מי שאינו עתיד להדליק בלילה, אף על פי שהדליקו עליו בתוך ביתו, או נשתתף בפריטי והוא לא נמצא שם בשעת ההדלקה, מברך על הראייה שתים, וזו היא דעת המרדכי [שבת רמז רסז] ורבים [הובאו בב"ח עמוד תרל ד"ה ומ"ש ואין] עמו, וכן עיקר, וכן פסק בספר ב"ח [שם], והכי נקטינן, ודלא כפסק הרב המחבר.
ובמשנה ברורה, סיכם את הדין וכתב על דברי השו"ע, שאינו עתיד להדליק באותו הלילה - אבל אם ידליק אח"כ לא יברך אראיה כיון דיוכל לברך אח"כ על ההדלקה.
ועל מ"ש ש"אין מי שמדליק עליו" הביא שיש פוסקים דסברי דאפילו יודע שמדליקין עליו בביתו כיון דהוא בעצמו אינו מדליק וגם אינו משתתף עם אחרים בפריטי צריך לברך על הראיה להודות על הנס וגם לברך אז שהחיינו ומ"מ אינו כדאי לעשות כן למעשה דספק ברכות להקל.
והיוצא מכל זה לעניין דינא, שאדם יוצא ידי חובה על ידי שמדליקים עליו בביתו, מכל יש עניין שישתתף בהדלקת נרות היכן שנמצא, בכדי לצאת מספק המובא בפוסקים, שמא מתחייב לברך ברכת שעשה ניסים (או שהחיינו ביום הראשון) - כאשר רואה נרות חנוכה במקום הימצאו. ובכדי לצאת מהספק, עדיף שישתתף בהדלקה של מישהו אחר.