השקפת התורה על שתייה מופרזת

בגמרא ברכות (כט, ב) מצאנו שאמר אליהו הנביא לרב יהודה: "לא תרוי ולא תחטי". כלומר, אל תשתכר כדי שלא תחטא! [וראה גם גמרא סנהדרין (ע, א): "למי אוי למי אבוי כו' – למאחרים על היין"].
המשנה באבות (ג, י) מונה את "יין של צהרים" בין הדברים ש"מוציאין את האדם מן העולם", ובטעם הדבר מפרש רש"י: "שמביאתו לידי שכרות".
עוד מצאנו במדרש הגדול (בראשית ט, כא): "קשה היא השכרות שהוקשה לעבודה זרה כו'. ואמרו חכמים כל המשתכר חוטא ושוטה".
ובמדרש תנחומא (פרשת נח יג): "נשתכר – נעשה כקוף, עומד ומרקד ומשחק, ומוציא לפני הכל נבלות הפה ואינו יודע מה יעשה".
מביטויים אלו אנו למדים שחז"ל רואים את השכרות בעין שלילית לחלוטין.
על פי זה פסק הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ה ה"ג): "כל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה" [ומלשונו "כל" משמע שהכוונה לכל אדם ולאו דוקא ל"חכם" שהזכיר בתחילת ההלכה. וראה גם לחם משנה שם (ה"ד) אודות כללות דברי הרמב"ם בפרק זה: "דאפילו הדברים הנוהגים בכל שאר העם הנזכרים כאן כתבם גבי תלמיד חכם מפני שהוא צריך להזהר בהם ביותר". וראה עוד קובץ הערות ועיונים י"ד ניסן תשמ"ו (עמ' ג-ד)].
הבית יוסף בהלכות פורים (סי' תרצה) כתב בשם הארחות חיים לרבי אהרן הכהן מלוניל: "שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו, שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן".
עוד כתב הרמב"ם בהלכות יום טוב (פ"ו ה"כ): "שהשכרות כו' אינה שמחה אלא הוללות וסכלות כו', ואי אפשר לעבוד את השם כו' מתוך שכרות". ובכן, היעלה על הדעת שיהודי – שכל קיומו הוא בכדי לעבוד את בוראו כמאמר חז"ל "ואני נבראתי לשמש את קוני" (קידושין פ"ד מי"ד) – יהא רשאי להכניס את עצמו ביודעין למצב של שכרות בו "אי אפשר לעבוד את השם"?!
ממקורות אלו עולה שעל פי תורה שתיית יין מותרת אך ורק בתנאי שאינה מביאה לידי שכרות, וכפי שכתב הרמב"ם בהלכות דעות (שם): "כשהחכם שותה יין אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו כו'. ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת".
[רק יום אחד בשנה, בפורים, יש אומרים שנצטווינו "לבסומי" כלומר "להשתכר" (דעת רבא במגילה ז, ב. וראה בית יוסף סי' תרצה שלדעת הר"ן "אידחי ליה מימרא דרבא ולא שפיר דמי למיעבד הכי" – וזאת מחמת המאורע "דקם רבה בסעודת פורים ושחטיה לרבי זירא". שתי הדיעות הובאו בלבוש או"ח סי' תרצה ס"ב ובשו"ע וברמ"א שם). גם על דברי דעה זו הקשו הפוסקים – "היאך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השכרות מכשול גדול"? ותירצו – "מפני שכל הניסים שנעשה לישראל בימי אחשורוש היו ע"י משתה – כי בתחלה נטרדה ושתי ע"י משתה ובאה אסתר, וכן ענין המן ומפלתו ע"י משתה היין היה – ולכן חייבו חכמים להשתכר כדי שיהא נזכר הנס הגדול בשתיית היין" (אליה רבה שם ס"ק א. ביאור הלכה שם). הרי שהשכרות בפורים, גם לדעה המתירה אותה, היא דבר היוצא מן הכלל. וגם לדבריהם – זה רק "למצוה, ולא לעכב" (שם). כלומר לא חובה גמורה].
את 'איסור' השכרות אנו מוצאים במפורש גם בדברי הרבי בלקוטי שיחות (חכ"ב עמ' 297): "ידועים דברי רבותינו נשיאינו הקדושים כו' נגד ענינים כאלו, זאת אומרת נגד שתיית משקה בכלל, מלבד בזמן שמחה וגם אז במדה מוגבלה וכל אחד ואחד באופן המתאים אליו – זאת אומרת: באם יש חשש ומורא שישתכר אפילו במדה קטנה של משקה – גם במידה זו אסור ענין השתיה כו', ובימינו אלה דרישה זו עוד תקיפה וחמורה יותר כו', בעקבתא דמשיחא מתגבר חשך הגלות ובמילא גם חומר הגוף, שלכן ענין האמור (לא רק במדה להשתכר אלא השתיה בכלל) עלולה להגביר את החומר ולהביא על ידי זה לכמה תוצאות שליליות ואסורות".
היה אדם שכתב לרבי שהוא נוהג לשתות משקה חריף בצנעה בביתו. הרבי השיב לו על כך: "נבהלתי לשמוע"!!! והוסיף: "ובצנעה – גרוע מבפרהסיא" (התקשרות גליון תרסד עמ' 18, מתשורה לנישואין מוזיקנט-וולף, כפר חב"ד, ל"ג בעומר תשס"ב, עמ' 52).
מכל הנ"ל עולה ברור שהשכרות אסורה על פי הלכה ומנוגדת לרצון הרבי בהחלט. ובמיוחד שיש להוסיף לכל זה, את גזירת של הרבי, שלא לשתות יותר מרביעית, לכל מי שהוא פחות מגיל ארבעים.