ענין התפילה של ראש השנה

בביאור תמיהה זו ישנם ריבוי מאמרים ושיחות המבארים ומסבירים אתת הנקודה בטוב טעם.
וראשית כל יש להציג את הסתירה בצורה מפורטת: אכן בתפילות ראש השנה מצויים שני ענינים הפכיים: מצד אחד ראש השנה הוא יום הדין לכל צרכי האדם, הן ברוחניות והן בגשמיות וכמו שבפועל מתפללים ריבוי פעמים על פרנסה, חיים והצלה מכל פגעים ומיני מזיקים בגשמיות העולם;
ואילו מצד שני ידוע,שעיקר העבודה בראש השנה (המתבטאת בעיקר בתפילה) היא הכתרת הקדוש-ברוך-הוא למלך, והרי הכתרת מלך נעשית רק על ידי התבטלות מוחלטת עד אשר אין חשים כלל ברצון ה"עצמי" (והתבטלות זאת גורמת למלך "לקבל" את ההכתרה).

ובאמת בהשקפה ראשונה שני ענינים אלו הם תרתי דסתרי: כאשר מתבטלים כלפי המלך, אין חושבים ומבקשים על הצרכים העצמיים, הקשורים לרצון העצמי. כך הוא בענינים גשמיים (שהם עיקר הדין בראש השנה, כמוסבר בהגהות מיימוניות (הל' תשובה רפ"ג בשם הרמב"ן. הובא בלקו"ת ר"ה נט, ב) ואפילו בצרכים רוחניים.

ויתר על כן מובא, שהמבקשים "ביומי דכפורי" על "מזוני סליחה וכפרה וחיי, כתבנו לחיים" הם ככלבים הנובחים "הב הב", מפני שהם חושבים על עצמם ולא על השכינה; אך מצד שני נקבעו הבקשות על צרכי האדם בנוסח התפילה על ידי חז"ל בהסבירם שזוהי עת רצון למילוי הבקשות, ולא ייתכן כלל שחכמינו ז"ל יקבעו בנוסח התפילה ענינים שהם אכן שייכים לכלבים הנובחים הב הב? אלא מוכרחים לומר שיש בזה תוכן עמוק ופנימי, שאותו אפשר להבין מתוך הסתכלות עמוקה וחדה בכל הנושא של תפילה ובקשה של יהודי מהקב"ה.

ומבאר על כך הרבי באחת השיחות, שמכל הנזכר לעיל מובן שהבקשות אכן אינן צריכות לנבוע רק מקבלת עול (מכך שהקדוש-ברוך-הוא ציוה על ישראל לבקש צרכיהם בראש השנה, והם עושים זאת רק כדי לקיים רצונו) אלא צריך לבקש גם מתוך רצון לצרכים המבוקשים.

כלומר, מצד אחד יש לרצות ולהתכוון בחלק זה של התפילה לכך שהקדוש-ברוך-הוא ימלא משאלותיו (ואדרבה, זהו עיקר מ"עדתפלה להתפלל לה' כאשר יחסר לו איזה דבר וכיו"ב (ראה סהמ"צלהצ"צ שרש מצות התפלה בתחלתו, וש"נ)), ולשם כך יש צורך בהרגשת ישות ומציאות עצמאית, ויחד עם זאת יש לקיים את "תמליכוני עליכם", דבר הדורש התבטלות מוחלטת של הישות והמציאות העצמית.

וההסבר לכך הוא: היהודי אינו צריך לבקש את צרכיו בראש השנה לתועלתו שלו, כדי שתהיה לו רווח בענינים גשמיים, ואפילו רוחניים, אלא בהמשך לעבודת "תמליכוני עליכם" (דהיינו: ההגשמה של "מלוך על העולם כולו בכבודך", השראת מלכות הקדוש-ברוך-הוא בכל העולם יכולים להתקיים רק על ידי התעסקותו של היהודי בעניני העולם הזה ובהפיכתם ל"מכון לשבתו יתברך" (לשון התניאפל"ד). כיון שלכל יהודי יש ניצוצות קדושה השייכים לנשמתו, ואשר הוא חייב לבררם ולזככם, והם "מלובשים" בדברים הגשמיים שהקדוש-ברוך-הוא ייעד בשבילו, לפיכך מבקש היהודי מן הקדוש-ברוך-הוא שיתן לו דברים אלו כדי שיוכל להגשים באמצעותם את "מלוך על העולם כולו" – בחלק השייך אליו). וגם בבקשת צרכי האדם בראש השנה אינה מעורבת הרגשת ישות עצמית, כי הוא מבקש זאת למען הקדוש-ברוך-הוא.

ואדרבה, הבקשה נובעת דוקא מן ההתבטלות המוחלטת אשר בה שרויים בעת הכתרת המלך, כיון שלבירור וזיכוך הניצוצות יש קשר לעצם הנשמה ולגבי עצם הנשמה אינו קיים הענין של רצון עצמי כי היא "חבוקה ודבוקה בך . . יחידה ליחדך" (הושענות דיום ג').

ובמילא מובן, שבקשת צרכי האדם כדי להגשים את כוונת ה' כרוכה בהתבטלות מוחלטת של עצם הנשמה, המתגלה בעבודת "תמליכוני עליכם".

ולמרות שידע אינשבנפשיה שבקשת הצרכים הגשמיים והרוחניים איננה נובעת רק מן הכוונה לבצע את רצון ה', אלא גם מתוך הימצאות ב"מיצר" בפשטותבכל זאת דורשים מכל יהודי(שהרי בקשות הצרכים בראש השנה נקבעו על ידי חז"ל בנוסח התפילה של כל יהודי בכל מצב שבו הוא שרוי)להכיל בקרבו את שני הקצוות יחדיו: מצד אחד עליו לחשוב על משאלותיו העצמיות ולרצות שהקב"ה ימלאן, כשיחד עם זאת אל לו לערב בכך רגשות עצמיים, אלא לעשות זאת רק למען הקדוש-ברוך-הוא. כי לאמיתו של דבר בקשות היהודי ותחנוניו אל הקדוש-ברוך-הוא בראש השנה לצרכים גשמיים ורוחניים הן ה"רעב" של נשמתו להגשים את כוונת הקדוש-ברוך-הוא להפיכת דברים גשמיים אלו לדירה ה' יתברך, גם אם בחיצוניות נראה שהן נובעות מהתחשבותו במציאותו העצמית ובענינים של בני חיי ומזוני.

ויתר על כן: עצם העובדה, שיהודים מתעוררים מעומק נשמתם באמירת "ונתנה תוקף . . מי ינוח" יותר מן ההתעוררות באמירת "מלוך על העולם כולו בכבודך" היא הוכחה לכך, שאכן זוהי האמת בעומקם של דברים

ולמרות שהטעם הגלוי לכך הוא, שבהיות האדם נשמה בגוף קרובים אליו עניני העולם הזה יותר מן הענינים הרוחניים, הרי הטעם בהעמוק לכך הוא, שרצון הקדוש-ברוך-הוא הוא דירה בתחתונים, ולכן חודרים הדברים לעצמיות נפשו של היהודי; לפיכך הוא מתעורר יותר דוקא בבקשות, כי התעוררות זו היא בפנימיותה השתוקקות של עצם הנשמה להגשים את הכוונה העליונה להפיכת העולם לדירה לה' יתברך..
(כך מבואר בלקו"שחי"ט ר"ה-ו' תשרי, ס"ד-ח; הע' 25; 27; 31)