לחם שנשאר מארוחה בשרית

בשולחן ערוך יורה דעה הלכות בשר בחלב סימן פט סעיף ד, מבאר מהו הדין במי שאכל גבינה והוא רוצה לאכול אחרי זה בשר, וכך הוא כותב - מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר, צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה. ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. (וכן להיפך אסור) (כן משמע בארוך).
וכל שכן שאסור לחתוך גבינה, אפי' צוננת, בסכין שרגילין לחתוך בשר. ולא עוד, אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בו בשר.
ומגיה על זה הרמ"א, וכן להיפך נמי אסור. מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה, שרי (ב"י בשם א"ח וכל בו). אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים, ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר. ונהגו לרשום של חלב, ואין לשנות מנהג של ישראל.
הרמ"א מביא את המנהג שנהגו ישראל, להיות לכל אחד שני סכינים, אחד לחלבי ואחד לבשרי, כדי שלא יהיה לו לאדם בלבול ביניהם.
ומבאר במה דיבר בשו"ע בס' פתחי תשובה, שכותב שם, על מה שכתב על מפה. עיין מ"ש (רדב"ז ח"ב סי' תשכ"א) שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיין שם.
והוסיף והסביר הט"ז, במה דברים אמורים שצריכים לנעוץ את הסכין בקרקע - זה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל במ"ש שאסור לחתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כדמשמע בב"י במ"ש בשם א"ח בשם רבי' שמשון ושם כתוב הטעם דהוה נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צ"ו דדוקא בדבר חריף אמרינן דבולע משום דוחקא דסכין.
ובעניין זה דן בשו"ת אגרות משה - בענין שיורי פת שאכלו עם גבינה: ובדבר מי שאוכל גבינה ורוצה לאכול בשר שאיתא ביו"ד סי' פ"ט שצריך לבער שיורי פת שאכלו עם הגבינה שהקשה ידידי שמשמע שצריך לייחד פת למאכלי בשר לבד ולמאכלי חלב לבד ולמה אין נזהרין בזה, הנה האיסור הוא רק על שיורי חתיכת הפת שאכלו בה הגבינה או אף על החתיכה קטנה שחתך כדי לאכול עמה הגבינה שעל זו אינו נזהר כיון שחשב לאוכלה עם הגבינה ולכן אף אם יאמר שלא נגעה בה הגבינה הוא כמלתא דלא רמיא עליה ולאו אדעתיה כדאיתא בסי' י"ח בש"ך סק"ח. אבל פת הגדולה שהיא עומדת בין למאכלי חלב בין למאכלי בשר נזהרין בה ואין לחוש שמא נגעה בה הגבינה או הבשר..
וגם בהא דלעיל מזה שבשר החגיגה שעלה על השלחן עם הפסח צריכין להתבער בחצות משום דבשר שעולה על השלחן הדרך שהוא לאוכלו כולו ולכן לא נזהרו מליגע בפסח ואף כשאמרו שלא נגעו אין נאמנים מטעם דלא רמיא עלייהו לאיזדהורי. ולכן כשמוכיח מזה על הפת שאכל בה חוביץ נמי ליכא ראיה אלא על החתיכה קטנה שהיתה בדעתו לאוכלה כולה ולא על פת הגדולה. אך מי שרוצה להחמיר שלא לאכול כל הפת שהיה על השלחן של מאכל גבינה עם בשר או להיפוך אף שאין בה חשש לדינא, יש בזה מעלה להרחקה יתירא וזהו כוונת הג"א בחולין פ' כל הבשר סי' ז' שכתב ומצוה מן המובחר היכא דאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל המאכל שעלו עם הגבינה על השלחן עיין שם דכוונתו אף לפת הגדולה ואינו מדין הירושלמי דשם הוא דין ממש ואיך כתב שהוא רק למצוה מן המובחר אבל הוא סברת עצמו שכיון שעל החתיכה שאכל עמה הגבינה איכא איסור שייך שיהיה מצוה מן המובחר על כל הפת שהיה על השלחן.
ולפי כל הנ"ל יוצא לעניין הלכה למעשה שאין לאכול לחם הנותר מאכילת ארוחה בשרית או חלבית, בארוחה אחרת שלהיפך ממנה. אמנם זהו דוקא כאשר הלחם היה גלוי על השולחן, שישנו חשש שנדבק משיירי המאכל בו. אך אם היה עטוף בשקית ניילון ונזהר לקחת רק מה שצריך לאכול בידיים נקיות, הרי שמה שנותר בשקית מותר לאוכלו בארוחה אחרת. והכל לפי עניין זהירותו.