שלום וברכה,
המהות של כל הבריאה היא אלוקות, כפי שמוסבר בתניא בהרחבה בשער היחוד והאמונה, שהדבר הוי' הוא המציאות האמיתית של כל הנבראים.
יתרה מזו, מובא בתניא באיגרת כ', שדוקא בהתהוות הגשמיות ישנו כח העצמות, שהוא בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין. ולפי זה נמצא שבכל דבר גשמי מעצם היותו יש בו חיות אלוקית, ועד לכח העצמות.
ובכל זאת הבדל גדול בין היהודי לבין הבריאה בכלל.
היהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש כמובא בתניא. הגדרה זו דרושה הסבר, שהרי אחד מיסודות היהדות בכלל והחסידות בפרט, הוא, שכל הנבראים שבעולם חיים וקיימים ע"י כוח האלוקי השוכן בתוכם ומהוום כל רגע מחדש, וכמאמר בתפילה "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומה המיוחד אצל היהודי דוקא שנשמתו היא חלק אלוקה?
וההסבר, שהכוח האלוקי המחיה את כל הנבראים, הינו כוח אלוקי מצומצם ונמוך, שמגיע רק מההארה שבאה לאחר הסתרים וצמצומים רבים, על מנת שיהיה מותאם לערך הנבראים. ואילו הנשמה האלוקית מגיעה מהמקום הכי עליון ועצמי, חלק מה' ממש, ללא שום הסתרים.
וכפי שהרבי מסביר בדבר מלכות של בראשית, שהיהודי (וע"ד זה התורה) זהו כוונת הבריאה, ב' ראשית, בשביל התורה ובשביל ישראל, היינו שהם התכלית של כל הבריאה ובמיילא בהם נמצא המהות האלוקית. אין הוא 'אמצעי' לדבר אחר, ואין מציאותו תלויה באיזה שהיא עבודה ותיקון.
ואילו שאר הבריאה היא רק 'אמצעי', בשביל ישראל ובשביל התורה, ולכן אין בהם – מצד עצמם - את המהות.
אך כשיהודי לוקח את ענייני העולם ומשתמש בהם לעבודת ה', הרי הוא לוקח את ענייני העולם שמצד עצמם שייכים רק לחיצוניות הרצון, והופך אותם להיות פנימיות הרצון.
אם כן, בנוגע לשאלה, כאשר היהודי משתמש עם ענייני העולם לתכליתם, הרי הוא מעלה אותם מדבר שהוא אמצעי בלבד למהות, ואז המהות שלהם תמיד קיימת. לעומת זאת, אם לא נעשית בהם תכליתם, הרי אף שהמציאות שהאמיתית שלהם זה הדבר הוי' ואף התהווה בכח העצמות, הרי אין זה קשור לגדר הנברא, ואין לו קיום מצד עצמו (וכביכול הדבר הוי' יכול לחזור למקורו ולא ישאר מהנברא מאומה).
וכפי שאומר הרבי בפירוש בדבר מלכות פרשת בהעלותך, ודן בנושא, ולתועלת הענין מובא כאן הקטע הרלוונטי, וזה לשונו:
ויש לומר החידוש בזה, שאע"פ שגשמיות העולם מצ"ע אינה קשורה עם קדושה, ובכדי להמשיך שם קדושה, עד לאופן שייעשה מזה חפצא של קדושה – זקוקים לכחו של הקב"ה שמחבר הפכים . . הרי הקב"ה נתן את הכח (ליהודי), שע"י עשיית מצוה עם דבר גשמי ייעשה הדבר הגשמי עצמו חפצא של קדושה באופן ד"עולה מאלי'", שאינו זקוק כביכול לכח העליון (וכח האדם) להמשיך בו קדושה.
ובהערה שם: ויש לומר הטעם לזה, שהוא מצד כח העצמות שביש הנברא (גשמיות העולם), ש"הוא לבדו (מהותו ועצמותו) בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש" (אגה"ק ס"כ – קל, ריש ע"ב), שענין זה מתגלה בהעולם ע"י קיום התומ"צ בגשמיות העולם (כפי שיהי' בשלימות הגילוי לע"ל, כמ"ש (ישעי' מ, ה) "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו גו'")*.
ואולי יש לומר באופן אחר, שמכיון שהוא ית' כל יכול, ואינו מוגדר בשום גדר ח"ו – הרי ביכלתו ליתן כח בהנבראים, שלאחרי שממשיכים בהם קדושה (ע"י קיום מצותו של הקב"ה) ה"ז "עולה מאלי'". וע"ד המדובר במ"א (לקו"ש חכ"ז ס"ע 252 ואילך. ועוד) בנוגע להתהוות הנבראים, שביכלתו ית' להמציא הנמצאים באופן כזה שלאחרי שנמצאו לא יהיו צריכים אליו [דאף שע"פ שכל מוכרחת להיות התהוות הנמצאים באופן שיהיו תמיד צריכים אליו (וכמבואר בתניא (שעהיוה"א פ"ב. וראה בארוכה ד"ה ת"ר נ"ח תרמ"ג (ע' לו ואילך). ובכ"מ) דענין בריאת יש מאין מחייב שכח הפועל צריך להיות תמיד בהנפעל להוותו מאין ליש) – הרי, מכיון שהוא ית' הוא "נמנע הנמנעות" (ראה שו"ת הרשב"א סתי"ח. הובא בספר החקירה להצ"צ לד, ב. סה"מ תרע"ח ע' תכ. ועוד), הרי ההוכחות דשכל אינם ראיות באיזה אופן היתה הבריאה. אבל בנוגע להתהוות – יש מקור בתורה, וכן קיבל אדה"ז מרבותיו, שההתהוות היא בכל רגע ורגע מחדש (שעהיוה"א פ"א); משא"כ בנוגע להמשכת הקדושה בהנבראים, י"ל שלאחרי שנמשך פעם הא' הקדושה בתוכם (ע"י קיום מצוה בדבר הגשמי), הרי הקדושה "עולה מאלי'", כנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ].
*) וע"ד המבואר לעיל (ס"ה) בנוגע לישראל. אלא שבישראל, הרי מציאותם גופא הוא (כביכול) העצמות, משא"כ כח העצמות בעולם (ראה לקו"ש חי"ב ע' 75. סה"ש תשמ"ח שבהערה 56).