Ask The Rabbi

נושא: תפילה

למצוא את השליחות שלי

ב"ה. שלום וברכה לכבוד הרבנים. בחיים שלי עברתי כמה וכמה פעמים מקומות דירה, ולא הצלחתי בשום אופן למצוא את עצמי.. מאיפה אני יכול לדעת איפה השליחות שלי, איפה אני צריך לעבוד ולמלאות את הרצון האלוקי?

 

יש להקדים תחילה ביאור בכללות ענין המסעות של האדם בחייו, שאפשר להסתכל על זה מכמה וכמה כיוונים שונים.

כשאדם נוסע ממקום אחד למקום אחר, פירוש הדבר שהוא לא 'מרוצה' מהמקום שבו הוא נמצא ונראה לו שיוכל להגיע להישג גדול יותר במקום אחר דווקא.

ישנם בני אדם שכל חייהם מבלים ב'מסעות': אצל חלקם ה'מסע' נועד למלא צורך גשמי (מציאת הזדמנויות עסקיות, הגדלת הפרנסה), ואצל אחרים - צורך רוחני, מתוך מחשבה ששליחותו הרוחנית אינה במקום שהוא נמצא, ועליו לחפשה במקום אחר.

בשער הביטחון רבינו בחיי מבאר כי ביטחון בה' המביא למנוחה ולרגיעת הנפש, מפחית את התזזיתיות והתנועה לצורך פרנסה ואולי אפילו מבטלהּ. בהקשר זה הוא מספר סיפור על "אחד מבעלי הפרישות" שנסע לארץ רחוקה לבקש פרנסה, שם פגש עובד אלילים והתחיל ביניהם דו שיח.

"אמר לו הפרוש: הנכם בתכלית העיוורון .. כאשר אתם עובדים את הפסלים הללו.

אמר לו עובד האלילים: ומה אתה עובד?

אמר לו הפרוש: אני עובד את הבורא, ה' אחד, המכלכל, אשר אין עוד מלבדו.

אמר לו עובד האלילים: הרי מעשיך סותרים את דבריך .. אילו היה מה שנדמה לך נכון, כי אז היה מפרנס אותך בארצך כמו שיפרנס אותך כאן, ולא היית טורח לבוא אל הארץ הזו, על אף אורך המרחק אשר ביניהם.

הפרוש קיבל את דבריו וחזר לעירו, מתוך ביטחון בה' שפרסתו תגיע בדרך אחרת בעירו ובמקומו הוא.

יש לציין, כי אמנם בימי קדם, כשאדם נע ממקום למקום, המעבר היה מכלה את כוחותיו הפיזיים וגם את זמנו, ואילו בימינו אפשר לעבור ממקום למקום בזמן קצר יותר ואין צורך להשקיע את המאמץ הפיזי כבעבר, אך העיקרון בעינו עומד: החיפוש התמידי אחר פרנסה במקום אחר, מעייף ומתיש את הנפש ומכלה את כוחותיה, והבוטח בה' אינו נצרך אליו.

כשלומדים חסידות יודעים כי מצד האמת, כל מסעותיו של האדם, גם לצורך ענייני פרנסה, הם בהשגחה עליונה וחלק משליחותו.

וכפי שמובא ב"היום יום" (א' מרחשוון) ש"על פי גזירת ההשגחה העליונה האדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם. הצדיקים שהם בעלי ראיה רואים באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים שמה בעצמם. ועמא דבר, הנה עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות מסבב כמה עילות וסיבות שיבואו למקום ההוא, שם הוטלה עליהם העבודה בעבודת הבירורים"

מן הדברים עולה שיש מקום לנסיעה ממקום למקום, לצורך ביצוע השליחות הרוחנית ובירור הניצוצות.

חשוב לדייק שאין בדברים האלה סתירה למסר העולה מן הסיפור שהובא שלפיו הבוטח בה' אינו צריך לנסוע: המהות הנשללת אינה בהכרח הנסיעה לצורך פרנסה. השלילה היא של התפיסה הפנימית החושבת שבשביל למצוא פרנסה, האדם חייב לכלות את כוחותיו בחיפוש ויגיעה, כי הכול תלוי בו.

הביטחון בה' הוא אמונה והנחה פנימית שהקב"ה יכול לתת לו את כל צרכיו גם במקומו שלו, ואם הוא נאלץ לרוץ ולנסוע למקום כל שהוא – זהו רק כדי לפעול ענין אלוקי, ולהשלים בכך את שליחותו.

במקרה כזה הוא נע בגשמיות, אך בתוכו פנימה הוא שרוי ברגיעה ומנוחה פנימית: הוא יודע שכל מסעו נועד לבצע שליחות אלוקית בהשגחה פרטית.

 

משיחת דבר מלכות פ' פנחס ניתן ללמוד חידוש גדול יותר, השולל גם את המסע לצורך רוחני.

הרבי מסביר באריכות את חשיבות העבודה הרוחנית שהאדם מבצע במקום שבו הוא נמצא דווקא: "עשה כאן ארץ ישראל", ובלשון השיחה:

"צריכה העבודה ברגע זה במקום זה – "כאן" – להיות בשלימות ע"פ המצב העכשווי והמקום הנוכחי...

עבודתך צריכה להתבטא – לא במחשבה אודות מה שנעשה בקצה אחר של העולם ובזמן אחר בפני עצמם ולתועלת נפרדה – אלא להיות שקוע לגמרי (במחשבה, דיבור ומעשה) בעשיית "כאן ארץ ישראל" – במקומך הפרטי ובכל רגע מזמנך הפרטי. ודוקא עי"ז תפעל גם בכל העולם (בכל מקום ובכל זמן) – כיון שבחלקך בעולם נכללים כל חלקי העולם.."

ואולי יש לפרש זאת כך: אומנם בהשקפת החסידות, יש מקום למסעות ותנועה כדי לברר את הניצוצות הרוחניים, אבל מאחר שאנו נמצאים בתקופה בה "נסתיימה עבודת הבירורים" וכעת העבודה היא "לקבל פני משיח צדקנו", פירוש הדבר שאין עוד צורך בתנועה ומרדף חיצוניים אחר הניצוצות האלוקיים, על מנת לבררם.

אומנם בנוגע למעשה, כל אחד נמצא במקום שליחותו ופועל לקרב יהודים, אך הפעולה צריכה להיעשות מתוך מנוחת נפש פנימית וגאולה פרטית, המקרינה גם כלפי החוץ, ולא ברדיפה וחיפוש תמידי מתוך רצון השלים 'חוסר' כל שהוא, שהרי כבר נסתיימה עבודת הבירורים.

נמצאנו למדים שאותה רדיפה-ריצה ממקום למקום שרבנו בחיי שלל כשנעשתה לצורך פרנסה אבל היה לה מקום במסגרת החתירה לבירור ניצוצות רוחניים, כעת, ערב הגאולה, כששליחות עבודת הבירורים כבר נשלמה, ומוטלת עלינו עבודה מיוחדת לקבל פני משיח צדקנו, גם ביצוע השליחות הרוחנית צריך להיות מתוך חוויית ביטחון ומנוחה פנימית שלמה.

 

 

מקורות

ראה בשולחן ערוך הרב אורח חיים סימן פט סעיף א: תפלת השחר זמנה מתחיל מעלות השחר אלא שלכתחלה מצוה להתחיל עם נץ החמה דהיינו אחר יציאתה ולא קודם לכן משום שנאמר יראוך עם שמש וגו' וראוי ליזהר בזה בימי הסליחות שרגילין להקדים קודם נץ החמה ואינו נכון אבל בדיעבד אם עבר והתפלל משעלה עמוד השחר יצא ואף לכתחלה יכול לעשות כן בשעת הדחק כמו שיתבאר.


ונמשך זמנה עד סוף שליש היום שצריך לגמור התפלה קודם שיעבור שליש היום בין שהיום ארוך בין שהיום קצר כגון אם היום ארוך י"ח שעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים שליש היום הוא ו' שעות משעלה עמוד השחר ואם הוא ט' שעות שלישיתו הוא ג' שעות ולכן צריך ליזהר בחורף להשכים להתפלל בענין שיגמרו תפלת י"ח קודם שליש היום אף על פי שכבר קראו קריאת שמע בעונתה קודם התפלה כמו שנתבאר בסי' מ"ו.


ואם טעה או עבר ולא התפלל עד אחר שליש היום עד חצות יצא ידי חובת תפלה אבל לא יצא ידי חובת תפלה בזמנה ומכל מקום אין צריך להתפלל במנחה שתים לפי שגם בתשלומין שבמנחה אין לו שכר תפלה בזמנה:


ובסימן קיא סעיף א: (אף על פי שקריאת שמע וברכותיה מצוה בפני עצמה ותפלה מצוה בפני עצמה) צריך לסמוך ברכת גאולה לתפלה ולא יפסיק ביניהם אפילו באמן אחר גאל ישראל ולא בשום פסוק שנוהגין לומר קודם תפלת י"ח כגון פסוק כי שם ה' אקרא ודומיו חוץ מפסוק אדני שפתי תפתח שהוא חובה מתקנת חכמים ואינו חשוב הפסק שכיון שקבעוהו חכמים בתפלה נעשה מכלל התפלה וכתפלה ארוכה היא וי"א שמותר לענות אמן אחר גאל ישראל וכן נוהגין כמו שנתבאר בסי' ס"ו.


ובסעיף ד: אם עד שלא קרא קריאת שמע וברכותיה מצא צבור שמתפללין לא יתפלל עמהם תחלה ולקרות אח"כ קריאת שמע וברכותיה כמו שעושים בפסוקי דזמרה לפי שסמיכת גאולה לתפלה שחרית גדולה מתפלה עם הצבור (אבל בערבית תפלת הצבור גדולה מסמיכת גאולה לתפלה כמו שיתבאר בסי' רל"ו):


[אך בפשטות אי"ז גדול מתפילה בזמנה, מאחר וזהו סוכ"ס מצוה בפני עצמה וזהו זמנה].


ובסימן קכד סעיף ג: ש"ץ שנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור להם לפני התיבה לאלתר יורד לפני התיבה ומתפלל בקול רם לצבור וא"צ לחזור ולהתפלל בלחש לאחרים מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כיון שעל ידי הדחק הוא עושה כן.


וכן אם הוא שעת הדחק שאי אפשר להתפלל בלחש תחלה כגון שירא שמא יעבור זמן התפלה ולא יוכל לגמור כל י"ח ברכות של חזרת התפלה תוך זמן התפלה יכול להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה אחד לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכת הש"ץ אם יהיה לו שהות להתפלל אח"כ או שהתפלל כבר:


ובסימן קט סעיף ג: וכשהוא מוכרח להתחיל מיד ומתחיל עם הש"ץ כשיגיע עם ש"ץ לנקדישך או לנקדש כפי נוסח מדינות אלו יאמר עמו מלה במלה כל נוסח הקדושה כמו שהוא אומר שאף שאין היחיד אומר קדושה בתפלתו כשהוא אומר עם הש"ץ אינו נקרא יחיד וכן יאמר עמו מלה במלה כל נוסח ברכת האל הקדוש וברכת שומע תפלה כדי שיסיים הברכה עם הש"ץ ביחד ושוב א"צ לענות אמן כמו שהש"ץ א"צ שהצבור עונים אחריו ועניית הצבור היא ג"כ על ברכות של זה וגם יכוין שכשיגיע ש"ץ למודים יגיע גם הוא למודים או להטוב שמך כדי שישחה גם הוא עם הצבור במודים ואם יכול לגמור כל התפלה עד שיגיע ש"ץ לסיום שומע תפלה יכול להתפלל בפני עצמו אחר סיום האל הקדוש.


וכל זה כשמוכרח להתפלל מיד משום סמיכת גאולה לתפלה או מפני שהשעה עוברת אבל אם אינו מוכרח לא יתחיל עם הש"ץ ולומר עמו נוסח הקדושה לפי שלכתחלה צריך לשתוק ולשמוע נוסח הקדושה מפי הש"ץ ולענות אחריו קדוש וברוך וימלוך בלבד כמו שיתבאר בסי' קכ"ה:


[וראה שערי הלכה ומנהג חלק א', עמוד קמז].