בדרך כלל, תקיפות, עקשנות וחוסר התגמשות הם תכונות הגורמות לתסביכים שונים, מריבות עם אנשים וחוסר התחברות.
חכמים מדריכים את האדם: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". הנוקשות של הארז היא המידות של הנפש הבהמית שאינן מתוקנות. לעומת הארז, הקנה רך, מתחשב, מסוגל להתגמש לפי הרוח ימינה ושמאלה, והודות לגמישותו, בחלוף הרוח הוא תמיד מסוגל להזדקף ולהתייצב מחדש.
אדם ה'רך כקנה' יודע שהוא אינו תופס את כל החלל. קיימת גם המציאות של הזולת ורצונותיו. ההקשבה לרצונות האחרים מאפשרת גמישות ואחדות אמיתית.
האמירה בשבח הקנה הרך ובהמלצה שלא להיות קשה כארז מעוררת שאלה, מעין שאלתך, שכן במקום אחר הארז מבטא דווקא שבח – בספר תהילים מצויינת מעלת הצדיק בעזרת דימוי המזכיר עץ ארז: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". אם הארז מתאפיין בעמידה על שלו בתקיפות ובאי־נכונות או יכולת לזוז – מדוע מכונה הצדיק 'ארז בלבנון'?
ההסבר לכך הוא, שהצדיק לוקח את הנוקשות והעקשנות שבטבע הנפש הבהמית, ומהפך גם אותן למידות מתוקנות של כוח ועקשנות – לעשות את רצון ה'.
את חוסר היכולת לזוז הצדיק הופך למסירות נפש על רצון ה' שהוא למעלה מטעם ודעת, ואת העקשנות הוא הופך ממידה מגונה למעלה: "עם קשה עֹרף" למעליותא – עקשנות להיות דבוקים בה' כל הזמן ולמלא את השליחות שהוטלה עלינו בירידתנו לעולם.
מידה זו מתגלה בשלמות אצל הצדיק, ולכן הוא נמשל לארז – במובן החיובי: הוא עומד על דעתו הפנימית; הוא יודע שיש לו תפקיד שעליו לבצע ושליחות שעליו למלא בעולם – לפעול לעשיית רצון ה', והוא פועל בדבקות תמידית לעשות המוטל עליו. הוא לא נופל, לא טועה ולא זז ימינה או שמאלה מדבקותו בה'.
באותו פסוק, הצדיק נמשל גם לתמר – "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח". בארז לבדו אין שלמות, שהרי אין לו פירות. חסרה שם המתיקות – תענוג וחיות. התמר הוא פרי מתוק שיוצא ממנו דבש. הדבש הוא המתיקות והתענוג הצפונים בפנימיות התורה, והיא הנותנת את הכוח להידבק בה' מתוך חיות פנימית ותענוג.
באופן כללי פירות מסמלים תענוג, בניגוד ללחם שהוא המזון הבסיסי של האדם, הנועד להחיותו ולהשביעו.
הלחם נוצר מחיטה הגדלה במהירות בחודשים ספורים, ומייד לאחר הבשלתה ניתן לקצור אותה, לטחון את גרעיניה לקמח, וממנו – לאפות לחם. לעומת זאת, הזמן הנחוץ לצמיחת האילן רב, אחרי שהוא צומח משתיל רך לעץ בוגר, עדיין יש להמתין בסבלנות עד שגדלים עליו פירות, ומסתיימות שלוש שנות העורלה.
כפי ששדה החיטה מצריך עבודה מהירה וגם מספק תוצאות מיידיות, כך יהודי לא יכול להמתין בקיום רצון ה' במעשה, וצריך כל הזמן לחדש את כוחותיו בקיום המצוות ולימוד התורה.
הפירות המצריכים הרבה סבלנות ואיפוק, מסמלים בעבודת ה', שבכדי להגיע לתענוג האמיתי נדרשת עבודה רבה הדורשת זמן ובשלות פנימית של האדם.
בשונה מהתענוג שבקליפה שהוא זמין ומהיר אך מייד מתבטל, התענוג שבקדושה דורש עבודה מסודרת ומוקפדת, השקעה והרבה סבלנות.
עבודתו של הצדיק משולבת – יש בה העונג והמתיקות וגילוי הפנימיות, כפי שמבטאת המשלתו לתמר: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח"; ועם זאת חשוב לדעת שללא העקשנות והתקיפות של "כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" היא לא תוכל להגיע לשלמות. שני הצדדים נדרשים להופיע יחד – המאמץ וההשקעה וגם האיפוק והסבלנות לשינוי פנימי אמיתי. עבודה המשלבת את שתי הדרכים תביא לגילוי הפנימיות של התענוג האלוקי.
ובאמת אמרו כבר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים". בכל אחד מישראל בפנימיותו ישנה מעלת הצדיק, שהיא התענוג באלוקות, הקיים בו מצד נשמתו. אומנם בשביל לחשוף ולגלות זאת נדרשת עבודה ועקשנות כתכונות הארז, אך יש לזכור שהתכלית היא להגיע לאותה מתיקות פנימית בכוח התענוג.
וכעת הוא זמן לעשות חשבון נפש: האם עבודת ה' שלנו היא באופן של תענוג, מנוחה ושמחה או שמא הכול נעשה אצלנו באופן מאולץ, במאבקים ומלחמה, כי 'אין ברירה'.
האדם צריך להוביל את עצמו לחיים של מנוחה פנימית, רוגע ושמחה, על ידי חיזוק האמונה והביטחון שלו בה', השחרור מכל המצרים הפנימיים בדמות דאגות וחששות, וחיזוק הידיעה שהקב"ה הוא תכלית הטוב ו"טבע הטוב להיטיב".
אחד הכלים העיקריים שיאפשרו לאדם להתקרב אל אותו תענוג, הוא לימוד פנימיות התורה – פנימיות שתחשוף גם את הפנימיות והשלמות שלנו. על ידי השקעה בלימוד התורה והחסידות, ובפרט "במקום שליבו חפץ", היינו באותם נושאים שמעניינים אותו, שבכוחם לטעת בו חיות ותענוג, יקל לאדם להתחבר לממד התענוג שבתוכו.
