בדורות עברו, סבלו היהודים גזירות והשמדות רבות. החל מגלות מצרים עד הייסורים והצרות בדורות הכי אחרונים שקמו ריבוי שונאים המציקים ומרעים לעם ישראל בדתם.
דברי ימי היהודים מלאים בדברים אלו לצערנו. ותמיד, נשמרה הגחלת היהודית במסירות נפש איתנה. בכל מקום ומקום היו את אותם רבנים ומורי דרך שהתוו בקהילתם מסירות נפש על קיום התורה והמצוות.
ובעצם, כפי המבואר בתורת החסידות, הרי זה שיהודי אינו יכול להפרד מאלוקות, אין זה דבר הנוסף על טבעו של היהודי, אלא כך הוא מרגיש בעצם מציאותו, כל נשמתו קשורה לאלוקות בעצם. וכפי שכותב בתניא בתחילת פרק ב: "והנפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש", וכידוע ההדגשה בזה במאמרי החסידות ש"ממש" הוא גם מלשון "ממשות" והרגשה.
ומצד העצם, הרי יהודי "אינו יכול ואינו רוצה להפרד מאלוקות", ובשעה שמעמידים יהודים על נסיון בדבר אמונה, הרי רובם ככולם מוסרים את נפשם רק כדי לא להפרד מה' אחד.
ובכל מקום ומקום עמדו היהודים במסירות נפש, וסבלו ייסורים קשים עד ייסורי מיתה (ל"ע) רק שלא להפרד מאחדותו ית'.
אך בדורות האחרונים, כחלק מהתקרבות אל זמן הגאולה האמיתית והשלימה הרי התמעטו ביותר המונעים ומעכבים על קיום התורה והמצוות בפועל.
וכפי שמציין הרבי בכמה וכמה שיחות, ובמיוחד משיחות בשנות הנפלאות, שמדינות גדולות וחזקות שהיו מתנגדות בחירוף נפש לקיום התורה והמצוות, הנה לא רק שלא מונעים ומעכבים על קיומם, אלא גם מסייעים לזה.
ודוגמא לדבר היא מדינת רוסיה, שבה רדפו את היהודים בכל הכוח, ואילו כיום הם עצמם מסייעים לשלוחי הרבי מה"מ, מרוממים ומכבדים אותם בכל.
מצד אחד נראה, שכיום אין מסירות נפש כמו שהיה בדורות הקודמים. אך במבט לעומק, וכפי שמבאר הרבי במאמרו הידוע "ואתה תצווה" שי"ל בקונטרס לפורים קטן תשנ"ב, הרי דווקא במצב זה – שמגדירו הרבי כמדינות הרווחה – מתגלה מסירות נפש הרבה יותר גדולה, ומצד העצם הרבה יותר.
וכך כותב הרבי במאמרו:
"ובפרטיות יותר יש לומר, שגם בגילוי עצם הנשמה, ישנם (דוגמת) שני ענינים הנ"ל. דגילוי עצם הנשמה בענין המס"נ, יש לומר, שבנוגע לכחות הגלויים הוא כמו דבר נוסף.
וכמו שרואים בפועל בכמה אנשים, שבהיותם במקום שהיו שם גזירות על תומ"צ, הי' להם מס"נ בפועל משך כו"כ שנים, וכשבאו אח"כ למדינות שאפשר לעסוק בתומ"צ מתוך הרחבה, אין ניכר בהם (כ"כ) המס"נ שהי' להם מקודם. כי זה שעמדו במס"נ משך כו"כ שנים הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מכחות הגלויים ולא נעשה עי"ז שינוי בכחות הגלויים עצמם [דזה שעצם הנשמה היא העצם (גם) דכחות הגלויים (כנ"ל סעיף ה), הוא, שעצם הנשמה הוא העצם שלהם ואין זה שייך לענינם של כחות הגלויים עצמם, להציור שלהם]"
וכפי שיודעים הסיפורים על כמה וכמה שהיו במדינות כאלו ששם היו צריכים למסור את הנפש כדי לשמור את הדברים הכי פשוטים, ושם הצליחו בכל מאודם ומסרו את נפשם רכושם ומשפחתם למען הקב"ה, ואילו שאילו למדינות כמו אמריקה וכד', הנה ירדו בקיום התורה והמצוות, וכבר לא ראו בהם את אותה מסירות נפש העצומה לקיום התורה והמצוות.
וכפי שמבאר הרבי, מאחר שהמסירות נפש לא הייתה מצד הכוחות הגלויים של האדם, אלא כדבר נוסף עליהם. וברגע שזה דבר נוסף, הרי זה יכול להיפסק מתי שהעצם לא יהיה בגילוי כ"כ.
אך הגלות מזה שהנשמה נמצאת בגלות, ונמצאים בעיקר בגלות פנימי בענייני עבודת ה', הרי זה הוא מצד עצם הנשמה ממש, ולזה אין שום שינוי, וכפי שממשיך הרבי במאמרו:
"והגילוי דעצם הנשמה בזה שהוא נשבר ונדכא מזה שהוא נמצא בגלות הוא שגם כחות הגלויים שלו (הציור דכחות הגלויים) הם כמו חד עם העצם. ויש לומר, דזה שעצם הנשמה והציור דהכחות הם (דוגמת) שני ענינים, הוא לפי שגם עצם הנשמה היא מוגדרת בגדר, והגדר שלה היא למעלה מהציור דהכחות. אבל מצד עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות, הפשיטות דהנשמה והציור דהכחות שלה הם כולא חד. ועפ"ז יש לומר, דבחינת המאור דהנשמה שמתגלית ע"י מס"נ היא עצם הנשמה כמו שהיא מוגדרת בענין הפשיטות שלמעלה מציור דכחות, ובחינת המאור דהנשמה שמתגלית ע"י הענין דכתית מזה שנמצאים בגלות, הוא גילוי עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בהעצמות".
וכמו שהנשמה מושרשת בעצמות, הרי אין שום דבר המעלים ומסתיר עליה, וגם במקום שבו לא מעמידים את האדם בקושי, הוא עומד בצורה הכי חזקה לקיום התורה והמצוות.
ובזה הוא המענה על שאלתך, שאמנם מבחינה מסויימת ישנו "חיסרון" בזה שאין מונעים ומעכבים על קיום התורה והמצוות, כי יותר קשה לעורר את העצם בצורה מושלמת,
אך מצד שני היא היא המעלה, שכעת ניתן להביא לגילוי עצם הנשמה ממש, כפי שהיא מושרשת בעצמות, ובכך נגיע בעז"ה לגילוי של הגאולה האמיתית והשלימה.
