אם הכל לטובה למה להתפלל

שלום וברכה.
בוודאי שכל מה שה' עושה זה לטובתנו, אבל כל זה אנו צריכים לומר כאשר הדבר כבר קרה. ואילו במבט כלפי העתיד אנו צריכים לומר לעצמנו, שכיון שה' גילה לנו בתורתו שהתכלית היא גאולה - גאולה פירושו גילוי, שהכל יהיה גלוי לטובה, הן בגאולה כללית והן בגאולה פרטית, הרי אנו מתפללים, ויתרה מזה - בוטחים בו וחושבים מחשבות חיוביות וטובות, על מנת להגשים את הרצון האלקי בזה.
זהו על דרך ההבדל בין אמונה לבין ביטחון:
אחד החידושים הגדולים שהרבי מדגיש הוא שעבודת הביטחון היא עבודה נוספת מלבד האמונה.
האמונה עניינה להאמין שמאחר שכל דבר שקורה בעולם הוא בהשגחה פרטית מאת ה', הרי הכול טוב בתכלית, וזאת גם במצבים של קושי והסתר. במצבים אלו הטוב עשוי להופיע כאילו הוא הפך הטוב, אבל מנקודת המבט המאמינה, הופעה זו מלמדת על היותו טוב נעלה יותר מ"עלמא דאתכסייא", כמבואר בתניא.
עבודת הביטחון עניינה לבטוח בביטחון שלם, מתוך היסמכות שלימה על ה', שישפיע טוב נראה ונגלה. ההיסמכות שבעבודת הביטחון יוצרת מציאות חדשה וממשיכה אותה לעולם בפועל.
וכלשונו של הרבי בשיחה הידועה בעניין הביטחון (לקו"ש שמות חל"ו): "בטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה’: ע"י שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג איתו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה)".
ועל דרך זה צריכה להיות התפילה:
התפילה והבקשה היא לא מתוך המקום של הישות והאגו שרוצה בטובה האישית שלי, אלא מצד הידיעה שהרצון של ה' שהכל יהיה טוב בגילוי, ואנו מתפללים שהרצון האמיתי של ה' יתגלה במציאות.
ענין נוסף שיש כאן:
במדרש נאמר שהקב"ה מתאווה לתפילותיהם של ישראל, כמו שנאמר "למעשה ידיך תכסוף". ולכן יש צורך שהאדם יתפלל ויבקש מהקב"ה את צרכיו, כי זה רצון ה', שהאדם יתפלל ויבקש.
רצונו של הקב"ה שנקבל את השפע האלוקי דווקא על-ידי התפילה והבקשה, משום שהוא מתאווה לתפילתם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים. גם כשדבר מגיע לנו, עלינו להתפלל ולבקש כדי לקבלו, כי זה רצון ה'. זה חלק מהסדר האלוקי שהק"בה קבע.
אמנם, כשיש ביטחון חזק בה', מודגש יותר בתפילה, ההתחברות וההתקשרות לה', מתוך הרגשת הענוג והקירבה, ופחות הענין של מה שחסר וכו'.