כדי להבין את התשובה לשאלה, אקדים בתחילה את מהותה של עיר הנדחת, ובמיוחד כפי שהוא מובאת בתורת הרבי, ומתוך כך יהיה ניתן להבין גם את הפרט בנוגע לתינוקות שלא חטאו ועוד.
לגבי עיר הנדחת נאמר בתורה :
כִּי-תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם--לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי-בְלִיַּעַל, מִקִּרְבֶּךָ, וַיַּדִּיחוּ אֶת-יֹשְׁבֵי עִירָם, לֵאמֹר: נֵלְכָה, וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים--אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ, הֵיטֵב; וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה, אֶת-יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא--לְפִי-חָרֶב: הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּהּ וְאֶת-בְּהֶמְתָּהּ, לְפִי-חָרֶב. וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ, תִּקְבֹּץ אֶל-תּוֹךְ רְחֹבָהּ, וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת-הָעִיר וְאֶת-כָּל-שְׁלָלָהּ כָּלִיל, לַה' אֱלֹהֶיךָ; וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם, לֹא תִבָּנֶה עוֹד.
עיר הנדחת היא עיר שרוב תושביה הלכו ועבדו עבודה זרה, ואף לא שבה בתשובה לאחר שניסו להשיב אותם ע"י שני תלמידים חכמים ששלחו אליה, ואזי חל עליה העונש המתואר לעיל.
בביאורי הרבי, מצינו ביאור מחודש בעניינה של עיר הנדחת, שמתוכו ניתן להבין כמה וכמה פרטים בדיני העיר, שהם לא תואמים לדיני התורה הרגילים כפי שהם בשאר המקומות, וכן את התשובה לשאלתך.
נקודת ההסבר היא כדלהלן:
הדין ד"הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב" איננו דין שחל על כל אחד מתושבי העיר בפני עצמו - שמענישים כל אחד ואחד באופן פרטי על החטא שהוא עושה. כמו שמענישים בד"כ בדיני התורה על כל אחד ואחד לפי מעשיו,
אלא הוא דין מיוחד שחל על כל "יושבי העיר" ביחד. כלומר, על ידי שהודחה העיר כולה או רובה, הם הפכו למציאות חדשה:
אין הם יחידים רבים אשר גרים בעיר אחת, אלא הם מציאות אחת חדשה של ציבור עובדי עבודה זרה [שעבודת הע"ז מצרפתם - שלכן המיעוט (שלא עבד) שבעיר אינו בכלל], "יושבי העיר".
וכיון שיצאו מכלל מציאות של יחידים , ונוצרה מהם מציאות חדשה, התבטל לגביהם מאליו הדין של יחידים, ונוצרה כאן מציאות חדשה – ציבור "עיר הנדחת".
לכן מובן גם מה שאופן ההריגה שלהם הוא שונה מאופן ההריגה של כל עובד ע"ז רגיל. דין עובד ע"ז באופן כללי הוא בסקילה, ואילו התורה מצווה שאת אנשי עיר הנדחת יהרגו בסיף, מאחר שאין כאן מציאות של יחידים עובדי ע"ז, אלא יש כאן מציאות חדשה, ציבור חדש, וממילא גם דינם הוא דין חדש – מיתה בסיף.
וע"פ יסוד זה, אפשר להבין גם את המענה לשאלתך, מדוע הורגים גם את הנשים והטף של עובדי הע"ז, למרות שהם עצמם לא חטאו – ואולי אפילו לא יודעים מהו כלל העניין של עבודה זרה -
מכיון שהדין ד"הכה תכה את יושבי העיר.." אינו ככל עונש מוות, שזהו רק עונש עקב חטא, אלא דין מיוחד החל על כל "יושבי העיר", הרי הוא חל על כל מי שהוא בכלל יושבי העיר וכיון שהנשים והטף קשורים לבעלים ולאבות, הם נחשבים, כל זמן הימצאותם בעיר, לחלק מציבור יושבי העיר, בדיוק כבעליהן וכאבותיהם, ואינם נחשבים למציאות של יחידים, ולפיכך אין מתחשבים בכך שלא חטאו. ולכן דנים אותם ככל "יושבי העיר" וגם הם נהרגים.
ומדאתינן להכי, ניתן להבין בזה עניין נוסף, שפוסק אותו הרמב"ם (הל' ע"ז פ"ד ה"ו) ש"אם חזרו ועשו תשובה מוטב" - למרות שבאופן כללי, אין התשובה מועילה לביטול עונשי בית דין של מטה – ואילו כאן ישנו חידוש מיוחד, שיכולים לחזור בתשובה, והטעם לזה הוא, שכאשר חוזרים אנשי עיר הנדחת בתשובה הם הופכים להיות שוב "יחידים", ומתבטלת המציאות של "ציבור" של "יושבי העיר".
וזה לא סותר את הדין הרגיל ש"חייבי מיתות בין דין, אם עשות תשובה, אין בית דין של מטה מוחלין להן" - כי תשובתם של אנשי עיר הנדחת אינה מבטלת את עונשם, אלא היא מבטלת את עצם מציאותם כ"ציבור יושבי העיר", ואז מתבטל העונש מאליו.
אין כאן כבר מציאות של "עיר הנדחת" כי בטלה מציאותה לגמרי, אלא יש כאן רק את מציאות היחידים, ולגביהם לא חל העונש כלל, כי כל העונש קיים בגלל מציאות העיר.
ונסיים בהסברו הפנימי של הרבי, מדוע אצל עיר הנדחת קיימת תשובה, מאחר שכל קיומה של מציאות זו של ציבור בעיר הנדחת נובעת מצד הנשמה (שהמושג ציבור קיים רק אצל ישראל, שאחדותם היא מצד נפשם), לכן אין הפגם בחיצוניות עומד בפני עצמו, אלא הוא נגרר אחר הפנימיות,
וכיון שבאמצעות תשובה מתבטל מאליו הפגם בפנימיות, מתבטל מאליו גם הפגם בחיצוניות, ולכן קובעת ההלכה, ש"אם חזרו ועשו לתשובה, מוטב".
ויהי רצון שתיכף ומייד נזכה להתגלות מלך המשיח בקרוב ממש.
