שלום
אני רוצה לשמוע הסבר למה אנשים לא מתנצלים על דברים שהם עשו לאחרים בלי כוונה. למשל אם ביקשו מהאדם לעשות משהו והוא שכח ולכן לא עשה, או למשל אם מישהו נפגע ממה שהאדם אמר לו וזה שנפגע נפגע כי הוא טיפוס רגיש לדעתו. והאדם לא מתנצל בשום סיטואציה כזו כי לדעתו הוא לא אחראי על מה שקרה – לא באשמתו שכח, לא אמר דברים פוגעניים בכוונה לפגוע. כשמבקשים או מציעים לו שיבקש סליחה הוא מסרב לעשות זאת. מילים כמו 'לכבד את השני' וסובלנות הן לא בלקסיקון שלו בכלל והוא נוטה להתפלסף על מהות הפעולות האלה כלפי הזולת, אומר שזה לא אמיתי למשל לבקש סליחה על משהו שלא עשית בכוונה, שלא כל אדם צריך לכבד מהיותו אדם, על כן הוא הרבה מנסה לשכנע אנשים לחזור בתשובה ולא מניח לעצמו ולהם להתקרב בדרך ובקצב שלהם.
כפי שהובן אני שואלת על אדם ספיציפי, חוזר בתשובה, בן 40, אבא. הרבה מציין שרק דרך תורה היא הקובעת. לא פעם מתלונן על כך שאין לו ספר שמסביר את היחס לזולת בדרך תורה. שיש הרבה על מה אסור לעשות כמו איסור רכילות אך אין מספיק מה כן לעשות, איך לפרגן, איך להכיר טובה לזולת וכד'. כשיהיה לו ספר כזה יתכן מאוד שימצא דרך להתחבר לזולת. האם תוכלו להמליץ לי על ספר או מאמר של הרבי?
באופן כללי הוא חושב עם שכל קר גם בסיטואציה חברתית. אנשים תופסים אותו כמתנשא למרות שלא מרגיש כך.
איך ניתן לעורר את הלב לאדם כזה? למה הוא מתנהג כך?
אודה לכל עצה