תענוג כממכר

שלום וברכה

על מנת שנבין זאת יותר נחזור להגדרות המקוריות של קדושה מול קליפה.

עתיק בקדושה, דרגת התענוג, זה העצמיות של הנפש האלוקית. אבל גם לנפש הבהמית, ישנו תענוג. אמנם אין זה תענוג עצמי ממש, אלא רק כ"קוף בפני אדם", אבל בכל זאת, קיים גם אצלה ענין התענוג, המכונה עתיק דקליפה.

בהמשך תער"ב פרק רטו, מבאר ענין עתיק דקליפה, שזו התאוה שהיא בקרירות, "שזהו קשה יותר מחמימות התאוה שהיא בהתפעלות בנפש שנוחה יותר להתתקן ולהתהפך,"

כלומר, כאשר התאווה היא בחמימות, מוכח שאינה מגיעה מעצמיות הנפש ממש אלא היא דבר שנוסף על מהות הנפש - וממילא קל יותר להפכה ולתקנה.

אבל כאשר התאווה היא בקרירות מוכח שהיא נעשתה חלק ממהות האדם ולכן כלל לא מתרגש מזה (ועל דרך שנתבאר בדרגות הקדושה, שהביטול המושלם לא מורגש כלל), וממילא קשה יותר לתקן אותה.

[החמימות וההתלהבות של הקליפה הינם על דרך דרגת 'אריך' של קליפה, שזה התעוררות הרצון, שיש לו רצון ותשוקה לדבר שמחוץ אליו, וזה עצמו מראה שהם עדיין שני דברים נפרדים, מהותו והתאווה אליה משתוקק. כאשר התאווה היא בקרירות, זה על דרך 'עתיק' ועצמיות הקליפה שעניינה תענוג, שזה כבר לא חסר לו אלא הופך להיות מהות מציאותו]

ובאופן נוסף שם "דעתיק דקליפה הוא הטוב טעם (דער גישמאק) בעניני העולם שזה מקור כל תוקף התאוות מפני שיש לו טוב טעם בעצם בענינים החומרים והתענוגים גשמים". כלומר, 'עתיק' של הקליפה הוא עוד לפני התאווה עצמה, אלא זה עצמו שמונחת אצלו החשיבות והטוב של העולם ויש לו 'הבנה' ו'חוש' בזה, הוא הגורם לו להתעורר בתאווה לעניינים חומריים וגשמיים. עד כאן התוכן שם.

וממילא מובן, שכאשר ישנו תענוג בקליפה, הרי זה ממילא חוסם ומעלים על התענוג בקדושה.

ועל דרך זה בהקשר הזוגי. התענוג בקשר שבין האיש ואשתו מוגדר אצלנו (כשם המושאל, וכן הוא גם האמת) כתענוג של קדושה, וכל תענוג מדבר אחר שמסית את האדם ומרחיק אותו מכך – הרי הוא (לפחות ביחס לזה) מוגדר כתענוג של קליפה.

ונקודה נוספת וחשובה – בכמה מקומות בחסידות מוזכר ומבואר הצורך להיות ב"התכללות" של כל הקוים, על דרך המבואר על יעקב אבינו קו האמצעי וכו', ומכאן, שגם מידה טובה וחשובה במידות הקדושה, צריכה לכלול בעצמה מידות אחרות, כדי שהדבר יהיה שלם (וכן הוא גם במקור המידות והכוחות, התענוג והרצון וכו'), ויש להאריך בזה יותר, ואכ"מ.)