לפי מיטב ידיעתי, לפני שהבעש"ט פתח את סכר פנימיות התורה יהודים עבדו את השם בתמימות ופשטות מתוך יראה וכבוד שינקו מתורת המוסר. לא ביקשו להעמיק ולחפש את הנסתר, החיים היו ברורים. החיבור היה ישיר דרך קיום תרי"ג מצוות וכל אחד ידע את תפקידו. ומה קורה איתנו היום? פנימיות התורה פתחה מאגר תובנות אדיר שמגיע בהשתלשלות עד עצמותו ית'. מלמדת אותנו את אחדותו האינסופית ועם זאת את 10 הספ', את הכוחות השונים של כל שם וכו'. ובסוף כל זה מבקשת מאיתנו לאהוב ולפחד ממנו, לא יותר פשוט לקרוא לו אבא או מלך וזהו? אני מצליח לקחת את השכל שלי ולעבוד איתו את השם, אבל לא מצליח לגעת ברגש וזה מתסכל אותי.