לגלות את האהבה - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

לגלות את האהבה

כמו שהובא לעיל, תנועת הרצוא מצד עצמה, ללא תנועה של שוב הבאה אחריה, אינה מספיקה ואינה מסוגלת לתקן בפועל את המציאות השבורה והחסרה. נקודת ההתבוננות הראשונה אשר תאפשר לנו ליצור את תנועת השוב ולהמשיך את הטוב הנעלם אשר השגנו בתנועת הרצוא אל תוך המציאות הגלויה כאן למטה, היא ההתבוננות באהבת הבורא כלפינו.
כמו שהובא לעיל, תנועת הרצוא מצד עצמה, ללא תנועה של שוב הבאה אחריה, אינה מספיקה ואינה מסוגלת לתקן בפועל את המציאות השבורה והחסרה. נקודת ההתבוננות הראשונה אשר תאפשר לנו ליצור את תנועת השוב ולהמשיך את הטוב הנעלם אשר השגנו בתנועת הרצוא אל תוך המציאות הגלויה כאן למטה, היא ההתבוננות באהבת הבורא כלפינו.
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לגלות את האהבה

סוד השפעת המחשבה  – פרק שביעי

 

חשיבות האהבה

כמו שהובא לעיל, תנועת הרצוא מצד עצמה, ללא תנועה של שוב הבאה אחריה, אינה מספיקה ואינה מסוגלת לתקן בפועל את המציאות השבורה והחסרה. נקודת ההתבוננות הראשונה אשר תאפשר לנו ליצור את תנועת השוב ולהמשיך את הטוב הנעלם אשר השגנו בתנועת הרצוא אל תוך המציאות הגלויה כאן למטה, היא ההתבוננות באהבת הבורא כלפינו. בתנועת הרצוא ההתעלות היא אל מקום כללי שבו הכל טוב – הרי למעלה הכל אחדות פשוטה, חכמתו שאינה מושגת לשום נברא וכל העולם שם בטל לפניו, לכן ממילא גם מציאותי הפרטית אינה קיימת שם, ויחד עם מציאותי כך גם כל החסרונות והרע שבעולמי, גם הם בטלים ומבוטלים ואינם קיימים כלל לפניו. אבל כאשר אני יורד חזרה לעולם, למקום בו המציאות כן תופסת מקום, והחסרונות הם אמיתיים ומורגשים ולכן גם אי אפשר ואף אסור להתעלם מהם, עליי לפתח תחושה שהקב"ה רוצה לשנות את מציאותי ולהטיב עימי באופן פרטי ואישי.

בתנועת הרצוא אני בתודעתי מבטל את המציאות התחתונה והחסרה ועולה למקום שם הכל טוב, אבל לא זה הוא רצונו של הקב"ה, אלא רצונו העמוק הוא שהמציאות תישאר מציאות ושהעולם יישאר עולם, רק שבו עצמו כמו שהוא – עולם גשמי ומוגבל, תתגלה האלקות ללא הגבלה כלל. לא מספיק שאתה יודע שאתה בידיים שלו וכל מה שהוא עושה עבורך הוא טוב ולכן אתה רגוע ושמח, אלא אתה חייב לחבר את המציאות הנעלית עם מציאותך הפרטית כאן למטה בעולם הזה – הטוב צריך להיות גלוי.

הריצה למעלה למקום שכולו טוב, אכן מאוד מרגיע ומנחם, אך הוא משאיר למטה מציאות בעייתית וחסרה. אם האדם הוא אמיתי וכנה עם עצמו, אותה תחושת טוב שהשיג בתנועת ההתעלות, לא תספק אותו ומיד הוא ישאל את עצמו – "ומה איתי? וודאי שהבורא יודע מה שהוא עושה, וברור לי גם שכל מה שהוא עושה זה רק טוב, אבל מה עם המציאות הפרטית שלי?" – מציאותו הפרטית נשארת עדיין חסרה.

לכן על מנת להמשיך את תחושת הטוב האלוקי אל תוך מציאותי שלי, עליי להתבונן ולצייר בדעתי את אהבת השם כלפי באופן אישי ופרטי. ואכן זוהי האמת, שהקב"ה אוהב אותך באופן פרטי אהבה רבה ועמוקה כאילו היית בנו יחידו ממש, אך עיקר הקושי של האדם הוא להגיע לתחושה זו שהבורא אוהב אותו.

נזכיר כי ההתבוננות הפרטית בארבע הנקודות (מנוחה, שמחה, אהבה ועשיה) המוסברת כאן באריכות, ייעודה להביא אותנו להסרת תחושות הפחד והחרדה הטבעיים המצויים בחיינו, ולהביא אותנו לתחושת ביטחון אמיתית ושלימה בבורא. ניתן לומר, כי בנוגע למימוש היעד בצורה שלימה, חשובה תחושת האהבה יותר מאשר תחושת המנוחה. הסיבה העיקרית לחוסר היכולת שלנו להגיע לתחושת ביטחון גמור בבורא, היא לא כל-כך בגלל חוסר היכולת להגיע להכרה שהמציאות שלמעלה היא טובה, אלא מפאת חוסר היכולת שלנו לחוש את אהבת הבורא כאן למטה בעולם הזה. במילים אחרות, גם אם האדם מסוגל ומצליח להגיע ע"י תנועת הרצוא לתחושה שלמעלה הכל טוב, עיקר הקושי שלו הוא בתנועת השוב, כלומר להרגיש שמציאותו מלאה בחסדו של הבורא.

עמלק

מוסבר בחסידות שהעולם נבנה ע"י החסד והאהבה של הקב"ה – עולם חסד יבנה. אך כאשר אנו מסתכלים על המציאות אנו רואים תמונה אחרת לגמרי – אנו רואים דין ולא חסד, אז לכאורה העולם נבנה ע"י דין ולא ע"י החסד. אבל למרות שזה מה שנראה בהסתכלות פשוטה, באמת מה שיש בתוך המציאות זה חסדו של הקב"ה ולא מספיק שרק תדע זאת, אלא אתה גם צריך להרגיש זאת. אותה הרגשה של חסדו, היא זאת שתקרב את הטוב לתוך מציאותך, וכמה שיותר תראה שהוא אוהב אותך כך גם הטוב יתגלה יותר במציאותך – מידה כנגד מידה.

הבעיה היא שבמצב טבעי חסר התבוננות קשה מאוד לחוות את אהבת הבורא. במצב זה יש מעין נתק בין המציאות הנעלמת לבין המציאות הגלויה. גם אם עושים את החלק הראשון של העבודה ומצליחים להירגע ולשמוח בתוך אותו מקום שבו יש רק טוב (רצוא), קשה מאוד לחבר ולהוריד את אותה תחושה גם למציאות הגלויה והשבורה ואז נשארים שבויים בתוכה ללא יכולת לעשות תנועת שוב אמיתי. יש מין ספק שלא מאפשר לך להאמין שהטוב שנמצא למעלה יוכל להתגלות גם למטה. ישנה תחושה שגם אם המציאות הנעלמת היא טובה ואתה מוכן להיסמך עליה, בכל מקרה המציאות הגלויה לא תהיה טובה. וכדי לבטל את אותו ספק אשר מבדיל בין המעלה למטה, בין המציאות הנעלמת לבין המציאות הגלויה, אנו זקוקים לתחושת האהבה.

ובלשון הקבלה – "הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". יש נגלה ויש נסתר, יש את העולם ויש מה שמעל העולם. העולם הוא גלוי ומעליה כביכול ישנה מציאות נסתרת. העולם שלנו הגלוי נברא בשבעה ימים, כל יום כנגד מידת אחרת (כנ"ל) כאשר המידה הראשונה היא מידת החסד – "עולם חסד יבנה". למרות שלאחר החסד נמשכות גם מידת הגבורה ועד לספירת המלכות, אך המידה שמבטאת את המהות האמיתית של כל המידות היא מידת החסד – "יומא דאזיל עם כולו ימין" – היום שהולך עם כל הימים. המהות הפנימית של העולם הגלוי הוא חסד רק שבצורה פשוטה אין רואים זאת.

נתבונן בשמו של הקב"ה. השם בנוי מארבע אותיות – י', ה', ו', ה'. שתי האותיות הראשונות הן י' ו-ה', ושתי האחרונות הן ו' ו-ה'. שתי האותיות הראשונות מבטאות את העולם הנסתר, ושתי האותיות האחרונות מבטאות את העולם הגלוי – "הנסתרות להשם אלוקינו והנגלות לנו כו'".

ובפרטיות יותר, ארבע אותיות אלו מבטאות את ארבע נקודות ההתבוננות בהן אנו עוסקים:

י' כנגד החכמה – מקום המנוחה.
ה' כנגד הבינה – מקום השמחה.
ו' כנגד שש המידות – מקום האהבה
ה' כנגד המלכות – מקום העשיה.

העולם עם כל בעיותיו וחסרונותיו נמצא במימד הגלוי (ו-ה), אבל במימד הנסתר (י-ה) שם בפועל הכל אחד והכל טוב. הכל אמנם נובע מהנסתר – מהטוב, אבל כשמו כן הוא, הוא נסתר, ולכן, כמו שלמדנו בפרק הקודם, צריך להתעלות אליו. כאשר אתה ניצב מול בעיה במימד הגלוי עליך לעלות, להירגע ולהיות שמח, והאמונה שבמהות האמיתית (בנסתר) זה לא כמו שאתה רואה, אלא באמת זה תכלית הטוב, היא זאת שנותנת לך את הכח לעשות זאת, אך עדיין לא המשכנו את אותה תחושה למציאות הגלויה. רצת פנימית למקום נעלם ונסתר, למקום בו הכל טוב, אבל לא זה מה שהוא רוצה – הוא לא רוצה ש"תרחף" למעלה, אלא הוא רוצה שהעולם הגלוי יתוקן. לא מספיק שתשב בחדר בהתבודדות ותאמין שבאמת הכל טוב ולית אתר פנוי מיניה ובכל מקום בו הוא נמצא שם הכל טוב, ואז ממילא תוכל להגיע לשלווה מוחלטת – לא זה רצונו. כי איפה שאתה רגוע ובשלוה מוחלטת, למרות שאכן הגעת למקום אמיתי, עדיין לא קיימת את רצונו הפנימי, שהוא המשכת הטוב השלם והמוחלט אל תוך המציאות הגלויה והחסרה שזו תנועת השוב. התכלית והיעד הפנימי של הכל הוא תנועת השוב, המשכת הטוב לתוך המציאות הגלויה. כמובן שאם לא תעלה אל תוך המציאות הנעלמת, כלומר אם לא תהיה תנועת רצוא שקודמת לשוב, לא תוכל לתקן את המציאות הגלויה, אך תכלית הכל זה להרגיש זאת בתוך העולם וכדי שתרגיש זאת בתוך העולם אתה חייב להרגיש שהשם אוהב אותך באופן פרטי דווקא – להרגיש שהמציאות הגלויה שלך מלאה אהבה.

מי שאינו מאפשר לתחושת האהבה להתגלות בתוך המציאות הוא עמלק שהוא אותו ספק (עמלק=ספק=240) המפריד ומנתק בין המציאות הנסתרת לבין המציאות הגלויה. מוסבר על עמלק "כי יד על כס י-ה מלחמה בעמלק מדור דור כו'" ה"הצלחה" האמיתית של עמלק – של הספק – היא שהוא מצליח לנתק בין ה-י'-ה' לבין ה-ו'-ה', בין המימד הנסתר ולבין המימד הגלוי. עמלק הוא הקול הפנימי שאומר לך כביכול – "אני מסכים שבאמת במימד הנסתר הכל טוב ואני מוכן שתהיה שמח ורגוע, אבל המציאות הגלויה היא רעה. אל תשלה את עצמך ותחשוב שבעולם הגלוי יכול להיות טוב. בעולם הבא באמת יהיה לך טוב, בעולם הרוחני תזכה להתענג על זיו השכינה, אבל כאן בעולם הזה יש הרבה רע ולא יכול להיות שיהיה בו טוב בפועל ממש". זהו תפקידו של עמלק, הוא מפריד ולא נותן לחוויית האהבה של הבורא כלפיך להתגלות בתוך המציאות.

החוויה של האהבה היא בעצם עיקר החידוש של השוב. הרי המציאות הגלויה רובה רע, מה שאני רואה בעולם זו לא את אהבתו של השם, אני רואה רק את השוט שלו כביכול, ולמרות שאני רואה רק את השוט שלו, אני מוכן להאמין שבהעלם זה טוב, אבל המציאות הגלויה היא לא האהבה שלו. הקושי האמיתי הוא לראות את הטוב של השם גם כשבגלוי זה נראה כרע, כי בעצם אתה פשוט לא רואה את המציאות הגלויה נכון. אם היית חווה אותה נכון, היה לך יותר קל להיות בטוח שהטוב הנעלם בסופו של דבר גם יתגלה במציאות בפועל, כלומר שלא יהיה ניתוק בין הנסתר לנגלה.

השאלה הנשאלת היא כיצד עושים זאת? כיצד חווים בפועל את המציאות כטובה למרות שבגלוי היא ההיפך מכך? כמובן שהתשובה לכך היא התבוננות. אך מדוע תחושת אהבתו של הקב"ה כלפיי דורשת התבוננות עמוקה כל-כך, האם אין זה דבר קל ופשוט שהבורא אוהב אותי? לא כאשר המציאות הגלויה מראה לי את ההיפך, בפרט כאשר אני יודע שאת הכל הוא מנהל.
כלומר, כאשר אני חווה מציאות חסרה ובעייתית, ואני מלא פחדים וחרדות, דווקא מצד האמונה שהוא מנהל הכל ומשגיח על הכל , יהיה לי מאוד קשה להרגיש את אהבתו של הקב"ה כלפיי. דווקא ידיעה זו מביאה אותי לקושייה מאוד קשה על אהבתו כלפיי – הרי אם הוא אוהב אותי, והוא זה שמנהל את הכל ושום דבר לא קורה ללא רצונו, למה בכל זאת אני חווה רע? לכאורה, אם אני חווה רע זה כי הוא רוצה שיהיה לי רע!

והתשובה לכך היא שהרע שאתה חווה כלל אינו רע, כמו שהוסבר לעיל באריכות. הרי הצמצום הראשון הוא אמנם שורש הדין, אבל מאידך גיסא ללא הצמצום הראשון לא היתה יכולה להיות כלל מציאות, והרי עצם מציאותך, זה שאתה בכלל קיים זה החסד הכי גדול. הוא ברא אותך בחסד ולא בזכות. הוא לא ברא אותך כי אתה ראוי לכך, הרי לפני שהוא ברא אותך כלל לא היית קיים, ולא היית כלל יכול להיות ראוי לדבר, אלא עצם הקיום שלך הוא ביטוי של אהבה בלתי תלויה לחלוטין של הבורא כלפיך. בגלל שהוא כל-כך אוהב אותך, אז הוא ברא אותך. לכן עצם מציאותך, ללא תלות במצבך הפרטי, חייבת לעורר בך את תחושת האהבה הרבה של הקב"ה כלפיך. ויותר מזה, ההכרה שעצם מציאותך היא מהצמצום הראשון, שהוא גם שורש כל הדינים, מאפשר לך להסתכל בצורה אחרת לגמרי גם על כל הבעיות שלך. שהרי כל בעיה היא ביטוי של דין, וכל דין שורשו הוא בצמצום הראשון, והצמצום הראשון הוא עצמו חסד – כי הרי הוא זה שבכלל מאפשר את המציאות שלך ואת העולם – עולם חסד יבנה, ממילא יוצא לנו שכל בעיה היא בעצם חסד.

בנוסף ככל שתעמיק בהתבוננות בחייך תוכל לראות לא רק שהרע אינו רע, אלא שיש גם הרבה טוב גלוי בחייך, רק שקצת קשה לך לשים לב אליו, מסיבות שונות כפי שיתבארו בהמשך.

אך עדיין נותרה קושייה, שפתרונה גם תוביל אותנו לתיקון סיבת הקושי בחוויית הטוב שבמציאות.

הרי כאשר מסתכל האדם על העולם ועל כל מה שיש בו, הוא מגיע למסקנה מתחייבת שהוא בסה"כ אחד בודד (הכרה שכלית שמביאה אח"כ לתחושת בדידות) מתוך מיליארדים של בני-אדם, ושהוא בסה"כ ברייה קטנה וחסרת חשיבות מתוך מיליארדי-מיליארדים של ברואים אחרים. ואם הוא מסתכל בעיניים מפוקחות ובאופן אובייקטיבי ו"ריאלי" על מקומו ביקום העצום והרחב, הוא אמור להגיע לתחושה שבאמת הוא קטן וחסר חשיבות. גם אם בפועל את עצמו הוא מאוד אוהב, והוא מאוד חשוב בפני עצמו, אבל זה רק כי "על כל פשעים תכסה האהבה", בגלל שאדם קרוב אצל עצמו, לכן הוא מגדיל את ערכו בעיניו, אך הראיה השכלית והמפוקחת (לכאורה) אמורה להביא אותו להכרה פנימית שבאמת הוא קטן וחסר שום חשיבות ביחס לבריאה העצומה ולכל ריבוי הנבראים עד אין קץ הנמצאים בה. ואם הוא כל-כך קטן, כיצד הבורא שהוא כל-כך גדול ומרומם ונפלא, עד שאין שום נברא לא יכול להשיג לא את מידותיו ובטח לא את עצמותו ומהותו, אוהב אותו? כיצד מלך מלכי המלכים אשר מולך, שולט, ומנהל את כל הבריאה כולה, מסוגל להתייחס אליו באופן פרטי? האם באמת למי שאמר והיה העולם, מעניין מה מצב חשבון הבנק שלך? האם באמת הקב"ה שמעצם הגדרתו הוא שלימותא דכולא – שלימות הכל שלא חסר לו דבר, האם באמת אכפת לו ממצב בריאותך, האם אפשר כלל לתאר שאכפת לו ממך באופן אישי? הרי לכאורה ציור כזה שלבורא אכפת ממני, וממצב בריאותי, ממשפחתי, ומפרנסתי, שכל אלו נוגעים לו באופן אישי והוא אוהב אותי אהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר, אהבת אב לבן, לכאורה ציור כזה סותר לא רק את המציאות הגלויה אלא אף את השכל הישר. ניתן לראות במוחש במציאות, שכשהזולת הוא בערכי פחות או יותר, קל לי יותר והגיוני לי יותר להתייחס אליו, להתחבר ולאהוב אותו, ואילו כאשר הזולת גדול ומרומם ממני, כך הקשר האישי שלי איתו הולך וקטן. טבע האדם הוא להתקרב ולאהוב אל אותם אנשים אשר הם קרובים אליו, וככל שהמשותף ביניהם גדול יותר, כך יכולת ההתחברות והאהבה היא גדולה יותר, ואילו כשהזולת הוא חסר ערך מבחינתי ו"רחוק" ממני, קשה לי מאוד להתחבר ולאהוב אותו.

נמחיש זאת בדוגמא – חייל בצבא מתחבר ומתקשר לחייל שלצידו, הוא חווה יחד איתו את אותן החוויות, חש ומרגיש את כאבו או לחילופין את שמחתו, וממילא מתוך אותה מציאות משותפת נולדת תחושה של קירבה ואהבה, ואילו אל מפקדו מטבע הדברים, אין הוא יכול להתקרב ולפתח יחסי קירבה ואהבה, אלא מתייחס הוא אליו ביראת כבוד, ונמצא בתנועה נפשית של ריחוק ו"דיסטנס", וכמובן שתחושת הריחוק תגבר כאשר יהיה מדובר במפקדו של מפקדו, וכך הלאה עד ל"רמטכ"ל" – המפקד העליון. ככל שהמפקד הוא רם דרג יותר, כך תגבר תחושת אי-השייכות אליו, וכך גם הפוך, התייחסותו של אותו מפקד רם דרג כלפי החייל הפשוט תהיה פחות אישית, עד שהרמטכ"ל עצמו כלל לא יכיר אותו, ובטח שלא יחוש כלפיו תחושות של קירבה ואהבה.

ואם כך הוא הדבר ביחסים בין בני אדם, שהפערים הם יחסיים בלבד, וכפשוט שגם אותו מפקד רם דרג ונישא היה בעברו חייל פשוט, רק שבמשך הזמן עלה, התרומם, והגיע לדרגת רמטכ"ל, על אחת כמה וכמה כך הוא הדבר (לכאורה), כאשר מדובר בקב"ה שהפער בינו לבין נבראיו אינו יחסי אלא באין ערוך ממש, ואין שום יחס וערך כלשהו בינו לבינם. לכן באופן טבעי אין אנחנו מסוגלים להבין, להכיר ולהרגיש את אהבתו של הקב"ה כלפינו.

והעניין בכללות הוא, שהקב"ה בניגוד לבני האדם דווקא מתוך גדולת רוממותו האינסופית, מסוגל ורוצה להתייחס אל כל נברא באופן פרטי ואישי, וכמו שכתוב "היכן שאתה מוצא את גדולתו שם אתה מוצא את ענוותנותו" , הקב"ה מרוב עוצם גדולתו "עוזב עליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט כו'" (תניא ריש פ' מ"א). עליך להתבונן בכך שדווקא מצד זה שהוא כל עצום וגדול, הוא מסוגל לצמצם את עצמו ולהתייחס אליך באופן פרטי ואישי. האדם כאשר הוא חש גדול ומרומם, זו "השפלה" מצידו להתייחס למי שאינו בערכו, אך אצל הקב"ה אין זה כך אלא בדיוק הפוך – הגדולה האמיתית שלו היא "להשפיל" את עצמו, להתייחס אליך ולאהוב אותך.

אבל האמת היא, וכמו שיוסבר להלן, שאותו "מנגנון" פנימי הפועל אצל הקב"ה, נמצא גם אצל האדם, שהרי האדם נברא בצלם אלוקים. כלומר, שגם באדם, כאשר הוא גדול ומרומם בעצם תהיה בו היכולת "להשפיל" עצמו ולהתחבר ולהתייחס אל זולת שאינו בערכו.

במילים אחרות, ניסינו לטעון כי אצל האדם, ככל שהוא מרומם יותר כך הוא פחות מסוגל להתקשר ולאהוב את מי שנחות ממנו (בדוגמת הרמטכ"ל ביחס לחייל הפשוט) בניגוד לקב"ה שאצלו מצד כוחו הבלתי מוגבל מסוגל למרות רוממתו הרבה להתייחס ולאהוב נברא נחות ממנו.

אך האמת היא שאדם רם דרג ומעלה אשר אינו מסוגל להתייחס ולאהוב זולת אשר לא בערכו, בפנימיות אינו רם דרג כלל, אלא שבתוכו חווה תחושה עמוקה של חוסר ביטחון, חוסר בערך עצמי ורגשי נחיתות אשר מחייבים אותו להתרומם חיצונית מעל הזולת כדי לחוות את תחושת הרוממות. אדם שהוא שלם בעצם, מרומם בעצם, יהיה מסוגל להתחבר ולאהוב לא רק אנשים שבערכו אלא גם כאלה שלא בערכו.

בהערת אגב נאמר, שאין אנו שוללים תנועת ריחוק ו"דיסטנס" כפי שתואר בדוגמת החייל והמפקד. ביחסים מסויימים, כמו באמת ביחסים שבין מפקד לחייל, אכן תנועת הריחוק וה"דיסטנס" היא הכרחית לתהליך, והיא אף הכרחית לחייל עצמו (למרות שמרגיש שהוא פחות ערך מול מפקדו, עצם תחושת ה"דיסטנס" היא זאת שמסוגלת להניע אותו קדימה ולבצע את תפקידו כראוי). אבל פנימית, המפקד חייב לאהוב את החייל, ולמרות שבגלוי ובחיצוניות הוא לא יראה לו זאת, בתוכו ירגיש החייל את אהבתו הפנימית של מפקדו אליו ותחושה זו גם תיתן לא את העוצמה והכח למסור את נפשו ולבצע את משימתו כראוי.

ולכן, ברגע שתבין שהוא כן אוהב אותך, ממילא גם תבין שהוא רוצה שהמציאות הבעייתית שלך תשתנה בפועל לטוב גלוי. זה פתאום יהפוך להיות "ריאלי" עבורך שהמציאות יכולה להיות גם טובה, שהרי סופסוף מי שמנהיג את המציאות ושולט עליה ללא עוררין אוהב אותך ורוצה את טובתך. וזהו תנאי הכרחי לכך שהטוב יומשך בפועל לתוך המציאות. כדי להמשיך את הטוב לתוך מציאותי אני צריך לדעת שאותי הוא אוהב ושאכפת לו ממני ממש.

ציור של אהבה

תכלית הכל היא לראות בעיניים אחרות את המציאות הגלויה. כמו שאמרנו, הכח העיקרי שבונה את העולם הוא החסד דווקא – "עולם חסד יבנה" ולמרות זאת ישנה נטייה באדם לראות את העולם באופן של דין. רק כאשר נכיר ונזהה מהו המקור לאותה נטייה נוכל גם להלחם בה ולשנות אותה. כבר ראינו באריכות שבפנימיותה של המציאות (בכתר) הכל טוב רק שהוא אינו גלוי במציאות. ראינו גם כי על האדם הוטל התפקיד לגלות אותו בתוך המציאות, בעיקר באמצעות פיתוח תודעה גבוהה יותר – עליו לצייר לעצמו ציור של כתר, להמחיש לעצמו את האהבה הלא מותנית של הבורא כלפיו, שיוביל בסופו של דבר לאותה תודעת ביטחון נכספת.

וכפי שאמרנו דווקא ציור זה מאוד קשה לאדם לצייר. מהו אותו מחסום שאינו מאפשר לאדם לראות את הטוב הנעלם? מה המקור לנטייה השלילית של האדם?

והעניין הוא, שעיקר הנטייה השלילית נובעת מתוך ההתרכזות של האדם בעצמו. זהו שורש הדין שבחייו הפרטיים וזהו גם שורש כל הבעיות שבעולם בכלל. כמה שהאדם יותר מרוכז בעצמו, כך הוא יותר קפדן וביקורתי כלפיי עצמו וכלפיי סביבתו וממילא הוא גם רואה פחות טוב את עצמו וסביבתו. אדם אשר מרוכז בעצמו ירגיש את רוב חוויותיו כשליליות. לא שהוא מרגיש לא נכון, הוא באמת עובר קשיים ובעיות, אבל במידה והיה מודע לכך שהקושי עצמו הוא גילוי אהבה של הקב"ה כלפיו, ההתייחסות אל הבעיה היתה אחרת לגמרי, ההרגשה היתה אחרת לגמרי, וממילא גם התגובה והעשיה שלו היתה אחרת לגמרי. במידה ומסתכלים ומציירים את העולם בצורה נכונה, אותה מציאות, למרות שיש בה קשיים, נראית כולה כגילוי אהבתו של הקב"ה. ההתרכזות של האדם בעצמו אינה נותנת לו "פנאי" לראות את כל הטוב שקיים במציאות. אם הוא לא היה כל-כך עסוק ומרוכז בעצמו, הוא היה רואה כמה טוב יש בחייו, כמה טוב יש בעצם היותו חי, וכיצד אפילו הבעיות שהוא חווה הם בעצם טוב.

מתי נמצא האדם בתחושה של התרכזות עצמית? אדם נמצא מרוכז בעצמו, כאשר הוא טרוד בדברים שחסרים לו. כאשר הוא כל היום עסוק בלהשיג שפע גשמי או שפע רוחני, הוא חש לא מסופק ונמצא במרדף מתמיד אחר כסף, הישג או הצלחה, אין הוא מסוגל לחשוב על הטוב שיש לו, וממילא גם לא על הזולת. אדם חושב שכאשר יהיה לו כך וכך דברים וכאשר הוא ישיג כך וכך הישגים, אז הוא יהיה רגוע ופנוי לחשוב על הזולת, אבל עד אז אין הוא מסוגל כלל לראות את המציאות כפי שהיא, וממילא הוא גם לא מסוגל לראות את אהבתו של הבורא כלפיו.

המחשבה שתחושת החיסרון נובעת מחסרונות אובייקטיביים במציאות – בניי,חיי ומזוניי – היא מוטעית. הרבה פעמים ניתן לראות במוחש שדווקא אנשים שיש להם שפע רב אינם מפסיקים להתלונן ולחוש כיצד אין להם, וחסר להם, וכיצד לוקחים מהם, ואילו אנשים שאובייקטיבית חסר להם, דווקא הם מרגישים את הטוב של החיים, ומברכים על המועט שהבורא מספק להם. אם באמת התחושה היתה תגובה ישירה למציאות האובייקטיבית, היינו רואים קשר ישיר בין המצב לבין התחושות, אך המציאות מראה לנו שאין הדבר כך. והאמת היא שתחושת החיסרון אינה נובעת כלל מחוסר אובייקטיבי כזה או אחר, אלא נובעת קודם כל ובעיקר מתחושת חיסרון וריקנות פנימית.

הריקנות הפנימית שהאדם חווה היא השורש האמיתי לכל אותן תחושות של חסרון ולאותה התרכזות עצמית שלילית. כדי שהאדם יוכל לחוש את אהבת השם, להרגיש את הטוב, להרגיש כיצד העולם מאיר לו פנים, עליו ראשית הכל לפתח ככל יכולתו תחושה של אהבה וקבלה עצמית.

כבר ראינו שהחוויות והתחושות של האדם נובעות מההזדהות העצמית שלו – הדעת. הזכרנו גם כי הדעת היא בעיקר ציור. אדם שחווה חוויות של אהבה וביטחון בילדות, נטבע בו ציור כזה ולכן ממילא יהיה לו קל יותר לראות כך את העולם גם כשיגדל. לעומתו אדם שחווה בילדותו חוויות קשות ומכאיבות, טבוע בו ציור קשה ומכאיב וממילא יהיה לו קשה מאוד לראות את העולם כטוב ואוהב.

ובעניינינו, אדם אשר טבוע בו ציור של חוסר הערכה עצמית, אדם שבילדותו חווה חוויות שוללות, כך הוא גם ירגיש בהמשך חייו. הוא חש שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא שווה ושהוא כלל לא ראוי לטוב – אדם כזה שפנימית הוא ריק, לא יהיה מסוגל לתפוס ולקבל שמישהו כלל רוצה בטובתו, לא כל שכן לאהוב אותו אהבה שלימה שאינה תלויה בדבר. הוא לא יהיה מסוגל לחוות אהבה מהזולת, ועל אחת כמה וכמה שלא מהקב"ה.

אכן, להצליח לראות את הטוב שקיים במציאות, עולם חסד יבנה, הוא ניסיון עבור כל אדם, כל אחד לפי מדרגתו, אך אין ספק שניסיונם של אלו אשר חוו מציאות קשה, גדול הרבה יותר.

אנשים שחוו חוויות של שנאה או פגיעה אחרת, נוטים לעשות השלכה לא נכונה ולחשוב שכפי שהזולת שנא ופגע בהם, כך גם הקב"ה. אך האמת אינה כזאת, חוויה קשה של פגיעה אנושית אינה פגיעה של הקב"ה, זו חוויה אנושית שהקליפה (הדמיון) התלבשה בה, אבל אין זו פגיעה ושנאה של הקב"ה ח"ו. הקב"ה אוהב אותך והוא גם מאוד כואב את הכאב שלך. וזו היא עיקר העבודה – להפריד בין חוויות העולם אותם אתה חווה, שלעיתים הן קשות, לבין אהבת הבורא האינסופית כלפיך. על האדם להתעלות ולראות את מה שעומד מאחורי ה"מכות" של העולם. אסור לו להתבלבל ולחשוב שה"מכה" נובעת מתוך רצון של הקב"ה להרע לו ח"ו, אלא למרות הכל להצליח לראות ולחוות את אהבתו הגדולה.

היכולת להצליח במשימה ולראות שה"מכה" שקיבלת במציאות אינה נובעת מרוע ח"ו של הקב"ה, טמונה בהבנה והכרה של התחושה הפנימית של אדם פוגע. כמו שהוסבר, אדם שחווה מציאות קשה בילדותו, יהיה לו קשה יותר להאמין בטוב של הזולת ובטוב של הקב"ה. אך ישנה תופעה נוספת בה אנשים אשר חוו ילדות קשה, שוללת ופוגעת, כאשר הם מתבגרים, הופכים להיות הם בעצמם שוללים ופוגעים.

מה הסיבה לכך שאדם שנפגע הופך לפוגע? לכאורה, הוא הרי חווה את הכאב, הוא יודע כמה קשה לחווה חוויות כאלו, דווקא הוא אמור "לברוח" לקצה השני, ולהיות רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד. דווקא הוא שהרגיש על בשרו כמה קשה היא הפגיעה, עליו לכאורה להיות הכי טוב ורגיש לזולת. מדוע אם כן אנו רואים בדיוק את ההיפך?

ונקודת ההסבר לתופעה זו היא, שהפגיעה ושלילת הזולת בהכרח נובעת מתחושת חיסרון וריקנות פנימית. אדם בטבעו רוצה להיות בעל ערך, שווה, ומרומם. זהו התענוג הגדול ביותר שמעבר לכל תענוגות עולם הזה – לכן דווקא אנשים שפנימית חווים את ההיפך הגמור, כלומר חוסר ערך עצמי, רגשי נחיתות ושפלות עצמית, יפגעו וישפילו את האחר, שהרי רק אז יקבלו (באופן "טכני" לפחות) את תחושת הרוממות. כאשר הזולת יהיה למטה, ממילא הם יהיו (לכאורה) למעלה. כל פגיעה היא תוצאה של ריקנות פנימית בדרגה כזאת או אחרת. ככל שרגשי הנחיתות גדולים יותר, כך הפגיעה תהיה גדולה יותר. האמת היא, שכל אחד מאיתנו חווה סוג של רגש נחיתות. גם אם הרבה פעמים אנו לא מודים בזה (שהרי עצם ההודאה בזה היא השפלה גדולה לכאורה), באמת אם נתבונן פנימה נראה שיש בנו סוג של תענוג סמוי (או גלוי במקרים מסויימים) כאשר אנו חוזים בנפילה או בסבל של הזולת ח"ו, שנובע כמובן מאותו רגש נחיתות סמוי.

דוגמא לעניין זה הצחוק על חשבון הזולת. צחוק הוא ביטוי של תענוג. כמובן שצחוק הוא חיובי ביותר, וכפי שיהיה לעתיד לבוא בגאולה האמיתית והשלימה ש"אז ימלא שחוק פינו" ותענוג גדול ורחב יציף את הבריאה כולה, אך זה לעומת זה עשה אלוקים, ולכן בגלות האדם שמחפש תענוג בטבעו, ימצא עונג גדול בהשפלת הזולת, וזה יצחיק אותו עד דמעות. כל אחד יודע כמה מצחיק ומענג לראות אדם מפספס.

חוויה זו שנראית בעולם כלגיטימית, נובעת בפנימיות מתחושת ריקנות פנימית ושפלות עצמית, וככל שמשתמשים בה יותר, כך היא גודלת ומקשה עלינו לפתח תחושת רוממות עצמית אמיתית.

ההבדל העיקרי שבין הרוממות העצמית האמיתית אותו האדם צריך לפתח, לבין הרוממות העצמית השקרית ממנה על האדם לברוח הוא, שרוממות שקרית תמיד תלויה בזולת ואילו הרוממות העצמית תלויה בהכרה שהקב"ה אוהב אותי ללא תלות בדבר ולפיכך טמן בתוכי ערך עצמי ייחודי שהוא רק שלי, אשר אף אחד (ואפילו לא אני) לא יכול להוסיף או לגרוע ממנו. הייחודיות הפנימית שלי, שם אף אחד לא יכול לתפוס את מקומי – כי הרי רק אני יכול להיות אני, הוא מקום המנוחה האמיתי, וזה גם מקום הרוממות העצמית האמיתית שלי.

כאשר תחושת הביטחון העצמי שלי, הרוממות שלי תלויה ביחס של הזולת ושל הסביבה כלפיי, אין זה ביטחון עצמי אמיתי, כי הרי הוא תלוי. אם מכבדים ומעריכים אותי, אז אני מרגיש מוערך ומלא ביטחון, אבל אם לא מספיק מעריכים אותי, אז אני מרגיש חסר הערכה ולא שווה. כאשר כל ההסתכלות שלי על עצמי תלויה באיך אחרים מסתכלים עליי, אני בעצם הופך לעבד של החברה, ואני נאלץ לפתח מין תדמית אשר תלויה בציפיות של החברה ממני. לכן גם התדמית תשתנה ממקום למקום, ומזמן לזמן. זהות עצמית אמיתית, ביטחון עצמי אמיתי אינו נובע מהתייחסות החוצה, אלא מהכרה פנימית ואמיתית של ערכי האמיתי.

כל דבר אמיתי וכך גם ערך עצמי אמיתי הוא יציב וקיים לעד, כפי שמרומז במילה עצמה – אמת. ה"אמת" שבנויה משלוש אותיות, בנויה מהאות א' הראשונה, מהאות מ' האמצעית ומהאות ת' האחרונה, יש לה התחלה אמצע וסוף, וכן הציור של כל אחת משלוש האותיות הוא יציב, כאשר הא' עומדת על שתי רגלים, המ' בעלת בסיס רחב וחזק וכן הת' גם היא עומדת ביציבות על שתי רגליים. בניגוד ל"שקר" שבנויה משלוש האותיות הכמעט אחרונות, וכן כל אות עומדת רק על רגל אחת כידוע שלשקר אין רגליים.

הערכה עצמית התלויה בהתייחסות של הזולת כלפיי, היא מאוד פגיעה ומשתנה כל הזמן. אני בחוסר מנוחה מתמיד כאשר אני חייב להשיג הישג או לחילופין למנוע הישג של מישהו אחר, כדי להרגיש שווה. זו גם הסיבה שאנשים שחוו טראומות ילדות, שלילה ופגיעה מאוד קשה, הרבה פעמים הופכים גם הם להיות כאלה – תחושת הריקנות העמוקה שלהם מכריחה אותם כביכול להשפיל ולפגוע, ואילו אדם שחווה ילדות טובה ומאושרת, קיבל אהבה והערכה מהוריו ומסביבתו, אדם כזה הוטמע בתוכו ציור טוב ואוהב, ולכן גם יהיה לו קל יותר לחוות את המציאות כטובה ואז יהיה לו גם קל יותר לתת ולאהוב – את עצמו וממילא גם את האחר.

כמובן שללא עבודה של מודעות עצמית, אנחנו זורמים באופן טבעי בעולם וממילא מושפעים מאוד ותלויים מאוד בסביבה והשפעתה. ככל שההערכה העצמית שלי היא חיצונית יותר כך אהיה יותר פגיע ופוגע, ואילו כאשר ההערכה העצמית שלי היא פנימית – היא אינה קשורה לפעולותיי בתוך המציאות אלא נובעת אך ורק מההכרה שהקב"ה אוהב אותי, רוצה אותי, וגם רוצה שיהיה לי טוב גלוי – אז אוכל לאהוב את עצמי, לאהוב את הזולת וגם להיות בטוח שיהיה לי טוב גלוי ונראה.

כעת ניתן גם להבין ולתפוס מדוע הבורא "חייב" לאהוב אותנו. כאשר אנו מבינים שפגיעה נובעת מריקנות פנימית, נשללת לנו בדרך ממילא כל מחשבה שהבורא מעוניין לפגוע בנו. הרי הקב"ה הוא שלימות הכל ולא חסר לו דבר, הוא הרי תכלית הרוממות, והטוב שלו הוא אינסופי ובלתי מוגבל מעצם מציאותו, לכן אין לו כל "סיבה" לעשות רע לנבראיו.

לאור המבואר בחסידות והנלמד בשיעוריו של הרב ערד, נכתב ועובד על ידי ליאור דבורצקי

בפרק הבא – בטחון בעולם המעשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן