לא למשמעת של פרסים! - דעת - לימודי יהדות באור החסידות

לא למשמעת של פרסים!

הורים רבים מתקשים להפעיל את סמכותם ההורית, לא רק בהצבת גבולות בדברים משמעותיים וערכיים, אלא גם בדברים 'קטנים' בהתנהלות היום-יומית בבית. הורים אלו שואלים את עצמם: "מה נעשה כדי שהילדים יקשיבו לנו?", "איך נגרום לילד למלא את בקשתנו לעשות פעולה מסוימת או להימנע מפעולה אחרת?"
הורים רבים מתקשים להפעיל את סמכותם ההורית, לא רק בהצבת גבולות בדברים משמעותיים וערכיים, אלא גם בדברים 'קטנים' בהתנהלות היום-יומית בבית. הורים אלו שואלים את עצמם: "מה נעשה כדי שהילדים יקשיבו לנו?", "איך נגרום לילד למלא את בקשתנו לעשות פעולה מסוימת או להימנע מפעולה אחרת?"
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לא למשמעת של פרסים!

לא למשמעת של פרסים

הורים רבים מתקשים להפעיל את סמכותם ההורית, לא רק בהצבת גבולות בדברים משמעותיים וערכיים, אלא גם בדברים 'קטנים' בהתנהלות היום-יומית בבית. הורים אלו שואלים את עצמם: "מה נעשה כדי שהילדים יקשיבו לנו?", "איך נגרום לילד למלא את בקשתנו לעשות פעולה מסוימת או להימנע מפעולה אחרת?"
ישנו 'כלי עזר' לכאורה, שהפיתוי להשתמש בו גדול מאוד – פרסים: מבטיחים לילד שאם יעשה רצוננו – יזכה בפרס, ואם לא – לא יזכה בו, לדוגמה: "אם תאכל ארוחת ערב תקבל ממתק בסופה, ואם לא תאכל – לא תקבל ממתק"; "אם תאסוף את הצעצועים ארשה לך לשחק במחשב, ואם לא – לא ארשה לך" וכדומה. וראה זה פלא! קודם לכן אימא ביקשה מהילד שלוש פעמים לאכול ארוחת ערב ולא נענתה… והינה כעת, כשהבטיחה לו פרס – הילד ניגש לארוחה ברצון. ומה קורה בפעם הבאה? אימא או אבא אינם מנסים לבקש כלל. הם מציבים את הפרס או התניה אחרת שעלתה בדעתם מראש, כבסיס לבקשה.
לכאורה – הבקשות מתמלאות. היש טוב מזה? אבל מה שנעלם מעיני ההורה הוא שבשימוש בהתניה הוא מאבד את… הסמכות ההורית. המסר שהילד מקבל באופן עקיף הוא כזה: "ילדי היקר, למילה ולבקשה שלי אין שום ערך. אני לא מצפה שתעשה משהו משום שאני ביקשתי. הפרס שאני מבטיח או האיום שאני מאיים אם לא תעשה כדבריי – הם שיביאו לעשייה ולביצוע".
אותו התהליך קורה גם כאשר אימא מתרגלת לומר לילד: "אם לא תעשה כך וכך – אגיד לאבא". מבלי שתשים לב, האם משדרת לילד מסר זה: "למילה שלי, של אימא, אין ערך וחשיבות. אני לא מצפה שתעשה משהו משום שביקשתי, אבל אבא, שהוא גדול וחזק, הוא שיניע אותך לפעולה". מבלי משים, ויתרה האֵם על הסמכות שלה.

לא לחשבונאות
בחירת ההורה להשתמש בהתניה במקום בסמכות כאמצעי להנעת ילדו לפעול בדרך הרצויה בעיניו, אינה אלא מינוי 'מחנך' אחר תחתיו. ההורה כביכול אומר: "מעתה מלאכת החינוך אינה בידי. ההבטחות והאיומים – הם המחנכים".
הילד שומע ומפנים ומתחיל לחשב חישובים ולנהל חשבונות: "האם כדאי לי לעשות את מה שאימא או אבא ביקשו או לא? הם הבטיחו לי ממתק, אבל אולי אוכל לדרוש שני ממתקים…? הילד הופך ל'סוחר' ממולח המנהל משא ומתן עם הוריו.
הורה שמשתמש תדיר במערכת של שכר ופרס כדי לתת גיבוי למילתו ולייצב את מעמדו, משדר לילדו: "אותי – אל תיקח אותי ברצינות. את הפרס – כן".
חשוב להדגיש: יש מקום גם לפרסים ומתנות לילדים, אך נתינתם צריכה להיעשות מתוך שיקול דעת, בדרך הנכונה: אתה רוצה לתת לילד מתנה או פרס? מצוין, תן לו, ואת הנתינה לווה באמירה, שהפרס או המתנה ניתנים לו משום שהוא הילד שלך ואתה אוהב אותו… הפרס או המתנה אינם צריכים להיקשר בתודעת הילד בעשיית מעשה או בהימנעות ממנו.
לעיתים ההורה מזהה קושי מיוחד אצל הילד בתחום מסוים, והוא רוצה להשתמש בפרסי עידוד וכדומה כדי להמריץ את הילד לעשייה חיובית. אין בזה רע, אך צריך לשים לב שהפרסים אכן משמשים כלי עידוד ואינם הופכים להיות הגורם היחיד הקובע ויוצר את עצם הסמכות של ההורים. מומלץ להשתמש בהם רק מפעם לפעם, כדי להגביר דברים הדורשים חיזוק, אך לא כהרגל להפעלת הילד ולהנעתו לעשיית פעולות בסיסיות.

ערך הציווי והאמירה
על סמכות מתוקנת בין הורים לילדים נוכל ללמוד מהסמכות האידיאלית בין הקב"ה לעם ישראל, שהרי הוא אבינו ואנו בניו.
אחד מהדברים שהחסידות שמה בהם דגש הוא שיהודי צריך לקיים את רצון ה' משום שזהו רצונו וציוויו ולא בשל השכר או העונש שהוא צפוי לקבל בעקבות בחירתו. אומנם התורה מזכירה שכר ועונש, ויש לכך סיבות וביאורים, אך ודאי שהערך והחשיבות של רצון ה' הם הסיבה העיקרית לקיום המצווה, ולא שיקולים של רווח והפסד.
כך גם בסמכות ההורית: עיקרה צריך לנבוע מתוך הערך והחשיבות המיוחסים להורים ולדבריהם. ועל כן חשוב שלא להתפתות להשתמש ב'כלי עזר' קלים, שאומנם עוזרים בטווח הקצר, אבל גורמים לאיבוד הסמכות ההורית האמיתית בטווח הארוך.
מה יגרום לילד להעריך ולכבד את הוריו וסמכותם? ההורים צריכים להיראות בעיניו גדולים, חשובים, בעלי רוממות וערך. כדי שייראו כך בעיניו, תחילה עליהם להיראות כך בעיני… עצמם: על ההורים להעריך ולהחשיב את עצמם כהורים, ואת ערך המילה שלהם – בהיותה מילתם.
כשהילד ירגיש זאת, ולצד זאת ירגיש גם שהם מקבלים אותו כמו שהוא, אוהבים אותו מאוד ומשלימים לו את כל צרכיו, וגם דואגים לו שילך בדרך הישר, ייבנה הבסיס מוצק, שעליו תוכל להיבנות סמכות ראויה ואיתנה, שפירושה שההורים יודעים מה טוב לילד, והוא צריך להקשיב להם וללכת בדרך שהם מנחים אותו, בין כשהם שאומרים לו "כן" ובין כשהם שאומרים לו "לא".
כשמוותרים על ההתניה ומעבירים את משקל הסמכותיות לעצם האמירה, מבלי להבטיח או לאיים "מה יקרה אם…" הילד נרגע. הוא חדל לעסוק בחישובים ובחשבונות ומתייחס לאמירה עצמה.

4 הדגשים להורה
כדי להצליח לגרום לאמירת ההורים להיתפס כבעלת ערך וחשיבות מצד עצמה ומצד אומרהּ, כדאי לשים לב לכמה נקודות חשובות:
1. מומלץ להפעיל חשיבה מושכלת לפני הפניית האמירה או הבקשה לילד. נחשוב אם הבקשה הגיונית ואם המעשה נצרך, וכן נחשוב אם הילד אכן מסוגל לבצע את שאנו עומדים לבקש ממנו. השיקול מראש חשוב, והוא ימנע מאיתנו את הצורך לחזור בנו מהאמירה (לאחר מעשה), ובכך לערער את חשיבותה.
2. יש לתת את הדעת גם למספר הדרישות וההגבלות ולא להרבות בהן מעבר לסביר. אם נתמקד בבקשות ובהגבלות החשובות בעינינו מאוד ונעמוד עליהן בתוקף, מתוך סבלנות ואורך רוח (מבלי להסתייע באותם 'כלי עזר'), הסיכוי שנזכה לשיתוף פעולה ולייצוב סמכותנו – יגבר. אם נטיל על ילדנו בקשות והגבלות רבות מדי, הסיכוי שלא יעמוד בהן – יעלה, ומתוך כך יֹאבדו חשיבותן וערכן.
3. לפעמים נדרש ההורה לנקוט פעולה שתכריח את הילד לבצע את אמירת ההורים, כמו למשל להרים את הילד ולקחת אותו לאמבטיה… אין להיבהל מכך. מוטב לפעול מפעם לפעם באופן זה (מתוך מקום מושכל ואוהב ולא מתוך התפרצות ואיבוד עשתונות, כמובן) מאשר לעבור לשימוש ב'תומכי עזר' דוגמת פרסים או עונשים, אשר תועלתם לטווח הקצר בלבד.
4. ואם הילד כבר התרגל שכל בקשה ממנו מלווה בהבטחה לפרס? – עדיין אפשר לשנות ולתקן: יש להפחית את השימוש בהם בהדרגה אך בעקיבות. הילד ילמד אט-אט להתייחס לעניין עצמו ובהדרגה יהיה ממושמע יותר ונכון לקבל את סמכות הוריו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן