נושא: שבת

שבת

האם מותר ליתן לילד קטן לשחק בשבת במתג חשמלי בשביל שיכבה האור?

ילד שאינו בר הבנה כלל (והיינו שאינו מבין – באופן תמידי – שדבר מסויים אסור לעשותו, מבלי לומר לו בכל פעם מחדש. והוא לערך עד גיל שלוש), מותר להניחו על כסא ליד המתג שישחק בזה מעצמו – להנאתו כדרך התינוקות (אמנם אסור לומר ולרמז לו להדליק או לכבות). וראוי שאחר יניחו שם ולא אביו, וכן נכון שיעשה זאת בצנעה – שלא יראו זאת שאר בני ביתו שהגיעו לחינוך.

מקורות

 


[נציין בתמצות נקודות שונות מסימן שמ"ג בשו"ע הרב הנוגעות לענייננו]: כתב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן אורח חיים (סימן שמג סעיף א): קטן העובר על דברי תורה להנאתו כגון שאוכל נבלות או שמחלל שבת לצרכו אין בית דין מצווין להפרישו, אבל אם עושה בשביל גדול צריך למחות בידו מדברי סופרים. ובסעיף ב: וכל זה באחרים אבל אביו כיון שהוא מצווה מדברי סופרים לחנך את בנו או בתו אפילו במצוות עשה משהגיעו לחינוך, כל שכן שמחוייב מדברי סופרים לגעור בהם ולהפרישם מלעבור על לא תעשה.  ובסעיף ג': ושיעור… החינוך בלא תעשה בין של תורה בין של דבריהם, הוא בכל תינוק שהוא בר הבנה – שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול, אבל תינוק שאינו בר הבנה כלל, אין אביו מצווה למנעו בעל כרחו מלאכול מאכלות אסורות או מלחלל שבת אפילו באיסור של תורה, כיון שאינו מבין כלל הענין מה שמונעו ומפרישו.


ובסעיף ה מסייג כל האמור: וכל זה לענין להפרישו מאיסור, אבל לספות לו איסור בידים אסור לכל אדם מן התורה – אפילו אינו בר הבנה כלל.


ועפ"ז ממשיך בסעיף ט: אסור ליתן לתינוק חגב חי טמא לשחוק בו, שמא ימות ויאכלנו ונמצא מאכילו איסור בידים כיון שהוא נתן לו האיסור, וכל שכן דבר האסור הראוי לאכלו כך. ובסעיף י: (וכל זה באיסורי מאכלות ואפילו הוא איסור שהזמן גורם), אבל מותר ליתן לתינוק בשבת חפצים שיכול לעשות בהם מלאכה לעצמו, ואפילו אם ידוע שיעשה בהם כגון ליתן לתינוק עוגה שכתובים עליה אותיות שאסור לאכלה בשבת כמ"ש בסי' ש"מ אף על פי שהתינוק יאכלנה בודאי, כיון שמתכוין הוא להנאת עצמו אין צריך להפרישו, כמו שנתבאר למעלה רק שלא יתן גדול לתוך פיו של תינוק.


*


מהאמור נמצא שקטן שאינו בר הבנה (שאינו מבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות), מותר ליתן להתעסק בחפצים להנאת עצמו (כגון מתג החשמל, שנראה בחוש שאוהבים להתעסק עם זה – לכבות ולהדליק), ואע"פ שהגדול יודע בוודאות שיעשה בזה מלאכה ונהנה מכך, ומש"כ "ואם עושה בשביל גדול צריך למחות בידו מדברי סופרים", זהו בתינוק בר הבנה שהגיע לחינוך, ומעצמו הולך ועושה מדעתו מלאכה בשביל גדול, שאזי צריך למחות בידו.


[ולכאורה מדקדוק לשון רבינו "אין אביו מצווה למונעו בעל כורחו", משמע שאם באפשרותו למונעו ואי"ז בעל כורחו של תינוק – ראוי שימנע מליתן לו גם אם הוא תינוק שאינו בר הבנה כלל, כל עוד אין התינוק רוצה בכך מעצמו. ולפי"ז דין נתינת עוגה לתינוק אינו מדבר באביו. ועצ"ע].


ומש"כ רבינו "תינוק שהוא בר הבנה – שמבין כשאומרים לו שזה אסור לעשות או לאכול", הבנה זו אינה ענין רגעי – שנמנע באותו הרגע שצועקים עליו אסור, כי אין מניעתו נובע מהבנה שזה אסור, רק מהגערה. אלא הכוונה שמבין שזה אסור לעשות, ונמנע מלעשות כך באופן תמידי, לא רק מגערה רגעית, והוא לערך מגיל שלוש.


אמנם לצוות עליו או לרמז לו שיעשה האיסור (שידליק או יכבה), – זה וודאי אסור., כדין ספייה בידים,- כי עושה מחמת ציווי הגדול.


ובאשל אברהם (בוטשאטש. סוף סימן שט): צלע"ג אודות המחזיק בידו תינוק והתינוק נר בידו והוא מדליק נר בשבת קודש, כי הגם דקיימא לן (ריש הסימן) נוטל אדם תינוק והאבן בידו, גבי טלטול מוקצה שאני, דכיון שנשאות דהחי הוא עסק בפני עצמו כאילו אין אדם נושאו כלל, והחי נושא את עצמו [שבת קמא, ב], אין טלטול המוקצה נחשב כלל על הגדול הנושא את הקטן. משא"כ לגבי הדלקת הנר הרי הגדול הוא מסייע שיש בו ממש, ואם לאו הוא אין התינוק יכול להדליק כלל הנר שבגובה ואין ידו משגת לשם, אם כן הגדול הוא מסייע שיש בו ממש בהדלקה, וכן כל כיוצא בזה. וטלטול מוקצה שאני, שהטלטול שוה גם כשאיננו ביד הגדול, וצלע"ע.


ולפי"ז ראוי להימנע מלהחזיק התינוק בידים – בהיתר האמור. רק ישימו על כסא ויניחו להתעסק מעצמו במתג.


כמו"כ נראה שכאשר ניכר הדבר (כגון הדלקת אור וכיוצ"ב), ראוי לעשות זאת בצנעה, ולא בפרסום ליד כל המשפחה – כשישנם ילדים שהגיעו לחינוך, משום זלזול שבת בעיניהם.