נושא: חגים

יום טוב

מה נכלל בחיוב התורה "ושמחת בחגך" כיום – לאנשים נשים וטף.

[התשובה מתייחסת לחיוב מהתורה בלבד]; לאנשים – שתיית (רביעית עכ"פ) יין. לנשים – קניית בגדים ותכשיטים לצורך החג. ולקטנים – קניית מגדנות (ממתקים)

מקורות

כתב בשולחן ערוך הרב אורח חיים (סימן רמב סעיף א'): הענג והשמחה ביום טוב במאכל ומשתה הוא מן התורה כמו שיתבאר בסימן תקכ"ט).


ובקונטרס אחרון (סק"ב): ר"ל עונג שיש בו שמחה, כגון בשר ויין, שאין שמחה אלא בבשר ויין, כמבואר ברמב"ם סוף פ"ו מהלכות יום טוב. אבל העונג בשאר דברים משמע שם דאינו אלא מדברי סופרים כמו בשבת, ועיין במ"א סי' תקכ"ט ס"ק ג' ודו"ק.


ובסימן תקכט (סעיף ז) כתב: כיצד משמחן, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים, והנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו, והאנשים בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין בית המקדש קיים אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש.. אבל בשר אין חובה לאכול עכשיו כיון שאין לנו בשר שלמים.


וברמב"ם הלכות יום טוב (פרק ו הלכה יז): שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים .. וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו', אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו.


ובהלכה יח: כיצד, הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו, והאנשים אוכלין בשר ושותין יין – שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.


וע"פ מש"כ רבינו בקו"א, משמעות דברי הרמב"ם הוא, ששמחה מהתורה הוא לכל אחד בראוי לו, שלנשים הוא בגדים ותכשיטים כו'. ולקטנים הוא מגדנות כו', ולאנשים הוא בבשר ויין – דוקא, אך שארי אוכלין ומשקין אינן בגדר 'שמחה' מהתורה – אף לאנשים. (וזהו דקדוק הלשון "שאין שמחה אלא…")