גדר לאו "לא תחמוד".

כתב בשולחן ערוך הרב חושן משפט (הלכות גזלה וגנבה סעיף ה): כל החומד ביתו או כליו של חבירו, או כל דבר שאפשר שיקחם ממנו, רק שאין בדעתו למכרם, והוא הרבה עליו רעים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו, הרי זה עובר בלא תחמוד.

ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כמו שכתוב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך.

ומשעה שנפתה בלבו וחשב האיך יקנה חפץ זה עבר בלא תתאוה, כי אין תאוה אלא בלב בלבד.

והתאוה מביא לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל, והגזל מביא לידי שפיכות דמים, הא למדת שהמתאוה לשל חבירו עובר בלאו אחד, והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בו, או בבקשה ממנו, בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים, הרי זה עובר בשני לאוין, לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה.

[ומדברי רבינו משמע, שבכדי לעבור על לאו ד"לא תחמוד" צ"ל כמה תנאים: א. "שאפשר שיקחם ממנו". ב. "שאין בדעתו למכרם, והוא הרבה עליו רעים או שהפציר בו בעצמו עד שמכרם לו". ג. "שיקח החפץ שחמד".

אך בחמדת הלב בלבד, אינו עובר בלאו ד"לא תחמוד", אך מ"מ עובר בלאו אחר ד"לא תתאוה", כי תאוה היא בלב].