בין אור לחושך

מהי ההשקפה בנושא חושך ואור, מבחינת החסידות?

יש בזה הרבה אריכות, אבל בקצרה על כל פנים:


בפשט הדברים – חושך זה העלם ואור זה גילוי. החושך מסמל את היפך הקדושה ואת זמן הגלות ותפקידנו להאיר את העולם (מלשון העלם) ע"י תורה ומצוות, כי מעט אור דוחה הרבה חושך. התורה והמצוות נקראות אור – "כי נר מצוה ותורה אור" וגם הנשמה עניינה להאיר, ככתוב "נר ה' נשמת אדם".

 

בעומק יותר, בתורת החסידות יש דיון – האם חושך הוא רק העדר אור או שיש בו מציאות אמיתית. וההכרעה היא שיש שני סוגים ודרגות של חושך. יש את החושך של הקליפה שהוא העדר אור, כלומר הוא לא מציאות אמיתית, זה רק דמיון שיש לאדם כאשר אין מאיר אור הקדושה.

 

ויש חושך במובן נעלה – היינו אור גבוה מאוד, שבגלל שהוא גבוה מאוד לכן הוא אינו יכול להתגלות ונקרא "חושך" וכמו הכינוי התלמודי לסומא – "סגי נהור", שפירושו ריבוי אור.

וזהו על דרך העניין של "יוצר אור ובורא חושך" שאומרים בתפילה, שחושך הוא בבבחינת "בריאה" – דבר קיים. ובפרט על פי הידוע שעולם הבריאה, עליו נאמר "בורא חושך", הוא גבוה יותר מעולם היצירה עליו נאמר "יוצר אור", ומכאן שהחושך המדובר כאן הוא דרגה אלוקית גבוהה יותר, שבגלל עוצמתה וגדולתה היא לא מתקבלת ומאירה בעולם בגלוי.

 

התכלית של הגאולה היא שהחושך יהפך לאור, כלומר – גם כפשוטו, שהקליפות יתבטלו "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ויתרה מזו – שיתגלה השורש האמיתי של החושך, שהוא אור נעלה ביותר, כאמור.

מקורות

ביאורי החסידות