חלקם של ההורים באופי הנשמה – פרק 9 ב"דרכו של הבינוני"

בשלב זה יכולה להתעורר אצל אנשים רבים תרעומת קשה כלפי הוריהם: כאשר אדם ימצא באופיו תכונה שלילית של כעס מוגזם, עצבות קיצונית, או גסות קשה וכדומה הוא יפנה מיד אצבע מאשימה לעבר הוריו, באמרו: 'לכו לאומנים שעשאוני, הם אשמים בתוצרת הפגומה…'
בשלב זה יכולה להתעורר אצל אנשים רבים תרעומת קשה כלפי הוריהם: כאשר אדם ימצא באופיו תכונה שלילית של כעס מוגזם, עצבות קיצונית, או גסות קשה וכדומה הוא יפנה מיד אצבע מאשימה לעבר הוריו, באמרו: 'לכו לאומנים שעשאוני, הם אשמים בתוצרת הפגומה...'

חלקם של ההורים באופי הנשמה – פרק 9 ב"דרכו של הבינוני"

ב"ה

דרכו של הבינוני – פרק 9

חלקם של ההורים באופי הנשמה

חלק אלוקה ממעל ממש

אחת הנקודות הבולטות ביותר בספר התניא, היא המבט המיוחד בה מביט אדמו"ר הזקן על כל יהודי, מבט שמסתכם במשפט קצר: "חלק אלוקה ממעל ממש". כלומר, שבכל יהודי, יהיה אשר יהיה, ישנו גילוי אלוקי אין סופי של הבורא עצמו, והגילוי הזה אינו רק 'פרט' במציאותו של היהודי, אלא הוא־הוא עומק הווייתו ונקודת התמצית של חייו. נקודה זו קיימת אצל כל היהודים בשווה, ללא כל הבדלים ביניהם.

מהבחנה זו אנו יוצאים עם הבנה נוספת, אשר החלוקה שכן קיימת בין הנשמות אינה חלוקה במהות ובעצם הנשמה, אלא חלוקה חיצונית שבה כל נשמה 'מתלבשת' ב'לבוש' שונה, היינו שכל נשמה קבלה תפקיד אחר לפעול בעולם, ובהתאם לתפקיד אותו היא קבלה, העניקו לה גם "גוף", "תכונות נפש" וסגנון חיים התואמים ומאפשרים לה לבצע את המשימה שהוטלה עליה (לתוספת הרחבה ראה פרק קודם)

מה עם חלקם של ההורים?

אמנם, בעומק הרעיון היסודי הזה קיימת נקודה אחת הדורשת הבהרה, והיא: מה חלקם של ההורים בכל התהליך הזה? האם וכיצד יש להם השפעה על אופי הנשמה של ילדם?

ובכן, מהתבוננות במספר מקומות בתורת הקבלה עולה, שאכן: יש להורים חלק חשוב מאד בתפקיד שאותו תצטרך נשמת בנם לבצע.

הדברים המופיעים בזהר, מוסבים בעיקר על תודעת ההורים בינם לבין עצמם, וההדגשה היא שתודעה זו היא המשפיעה ביותר על חיי הילד.

ההדגשה הזו נובעת מתוך הבנה שיופי האילן ושלימותו, על כל פירותיו, תלוי בשלימות הזרע ממנו יצמח האילן. ואם כן, מובן שיש יחס קרדינלי לתודעה שקיימת בין ההורים עצמם: כאשר ההורים יחיו באוירה קדושה וטהורה, גם הנשמה של ילדם תהיה ספוגה בקדושה, ואילו כאשר היחסים בין ההורים סובבים סביב אינטרסים אגוצנטריים, תאוותניים, ללא מטרות־על רוחניות, הרי שהדבר ישפיע בהכרח על האילן שיצמח מהזרע שלהם…

השפעת ההורים – על התכונות!

[במאמר מוסגר, חשוב להדגיש: השפעת ההורים המדוברת כאן אינה על דרגת הנשמה של הילד, שכן לא ההורים הם אלה שיכולים לקבוע עד כמה הבורא יחליט להתגלות אצל בנם, ולא הם אלה שיחליטו איזו דרגת נשמה ירצה הבורא להעניק לו.

המדובר כאן הוא על כך שלהורים יש השפעה משמעותית, כמעט השפעה מלאה, על רמת העדינות (או הגסות) של הילד וכיצד תיראה מערכת הכוחות שלו:

האם האופי שלו יהיה נוח או מתוח, סבלן או רגזן, האם המערכת שלו תהיה מספיק עדינה כדי לשתף פעולה, יד ביד, עם הנשמה, או שמא היא תהווה מחיצה של גסות בפני עדינותה של הנשמה,
על כל זה ועוד משפיעים ההורים בהנהגתם, וזוהי האחריות שלהם].

עוצמת ההשפעה של ההורים

ברור ומובן, שההשפעה של ההורים אינה מסתכמת בשלב הבראשיתי של קודם הלידה. כיום כבר מוכח ובדוק שהשפעתם החזקה של ההורים קיימת במלוא העוצמה בכל תהליך ההתפתחות של הילד, מרגע הלידה (ועוד קודם לכן) ועד להיותו בוגר עצמאי.

האוירה אותה משרים ההורים בבית, החינוך אותו הם מעבירים לילדים, הם היסודות שנטמעים בנפשו של הילד ומשפיעים עליו לנצח:

אוירה של אהבה תיצור בנפשו ביטחון ועוצמה, חינוך של קדושה ילהיב את הרוחניות שבחייו וכו' ועל דרך זה להיפך, כאשר האוירה אינה ספוגה אהבה, הילד עלול לגדול עם פחדים וחוסר אמון בעצמו, ולחילופין, כאשר האוירה אינה מקרינה קדושה, הילד יגדל עם פחות חיבור לעניינים רוחניים. וכאמור, הדברים הללו מוכחים וברורים.

החיילים בשחמט של הבורא

בשלב זה יכולה להתעורר אצל אנשים רבים תרעומת קשה כלפי הוריהם: כאשר אדם ימצא באופיו תכונה שלילית של כעס מוגזם, עצבות קיצונית, או גסות קשה וכדומה הוא יפנה מיד אצבע מאשימה לעבר הוריו, באמרו: 'לכו לאומנים שעשאוני, הם אשמים בתוצרת הפגומה…'

אך בדיוק בנקודה הזו, זה המקום של האמונה השלימה בהשגחתו הפרטית של הבורא: בדיוק כאן מתעורר האדם בהכרה שהבורא ורק הוא בעצמו, הוא הקובע אלו תכונות חיוביות יקבל האדם ואלו תכונות שליליות ייטבעו בו, והוא זה שנוטע בפועל את התכונות באדם הן את החיוביות והן את השליליות, אלא שבהשגחתו הבלעדית, הוא החליט שחלק מהתכונות שהוא קבע יעברו בפועל לאדם באמצעות ההורים.

יוצא אם כן, כי אדם שנולד להורים רוחניים זה משום שהבורא רצה שלאדם זה תהיה שליחות רוחנית, והאדם שנולד להורים פחות רוחניים או יותר מגושמים, הורים שחינכו אותו בצורה לא נכונה או שגויה, ללא אהבה גלויה ואולי אף בחוסר אהבה, הרי זה משום שהבורא החליט שזו תהיה השליחות האלוקית שתידרש מאדם זה. להתאמץ ולתקן מקומות חסרים או פגומים. ההורים הם בסך הכל החיילים בשחמט של הבורא, והם רק מוציאים אל הפועל את המטרה שהבורא רוצה מהאדם.

מאויבי תחכמני

לסיום, כדאי לצטט פתגם המובא באחד מספרי היסוד של חסידי חב"ד, ספרו של הרבי: "היום יום". הספר, יותר מדוייק ספרון, מהווה בעצם מעין לוח שנתי, המסודר לפי ימות השנה, כאשר לכל יום מוצמד פתגם חסידי בעל תוכן עמוק.

אחד הפתגמים בספר זה עוסק בעבודת האדם לקונו, ולאחר דברי הפתיחה בהם אומר הרבי ש"כל נשמה יש לה עבודה פרטית במוחין ומדות כפי טבעה וענינה", שזו בעצם הנקודה שכבר מוכרת לנו, אשר לכל אחד יש תפקיד אישי המיועד עבורו, ממשיך הרבי לברר, כיצד יידע האדם מהו התפקיד המוטל עליו באופן מיוחד:

"וכתיב מאויבי תחכמני, מההטיות הרעות שמרגיש במדותיו הטבעיות, מזה מתחכם ויודע איך לכלכל תקון מדותיו ושעבוד הכחות שלו בעבודת השי"ת". ובמילים פשוטות יותר: היכן שהאדם מרגיש קושי והתנגדות פנימיים, שם זה המקום שהבורא מצפה ממנו להתאמץ. הקושי אינו אלא סימן ומורה דרך להורות לאדם מהו התפקיד שמוטל עליו מאת הבורא.

נקודה זו, נושאת בחובה הבנה עמוקה ביותר, והיא שהאדם נברא בעולם לעשות ולתקן. הוא לא נשלח לעולם על מנת להעביר את הזמן בנוחות אלא "אדם לעמל יולד", לשנות ולחדש בעולם. נשמותינו נשלחו מעולם האמת לעולמנו זה השקרי, על מנת להסיר את הלוט מעל הקדושה, ולגרד את שכבות הקליפה המכסים על גילוי האלוקות בעולם.

ממילא מובן שדווקא המקום הקשה, הוא המקום שהאדם נדרש להתגייס עבורו, שם זה המקום שכביכול זועק לאדם: "אנא תקן אותי, לכך נוצרת".

ואם כן, כאשר נדמה לאדם שחייו נוחים מידיי, ללא כל מאמץ, הוא מחוייב למצוא את המקום המאתגר, את הנקודה עליה הוא כן נאלץ להילחם ולהתאמץ עבורה, מתוך ידיעה שדווקא שם היא השליחות שלו.

ואם כן, כאשר אדם מוצא בעצמו חולשות וחסרונות, קשיים והתמודדויות, אף שייתכן שהמקור לכל זה הוא מההורים, מכל מקום אל לו לאדם להתנער מאחריות ולהפיל אותה עליהם, אלא עליו לדעת שזוהי השליחות שהבורא חפץ ממנו לתקן ולברר.

והעיקר הוא שעל ידי השלמת המשימות של כל עם ישראל, נזכה עד מהרה לחשיפת הגילוי האלוקי וייגלה כבוד ה' ממקומו, תיכף ומיד ממש.

(על פי פרק ב בתניא,

מעובד משיעוריו של הרב יצחק ערד.

כתיבה ועריכה: ר' נחמיה גרייזמן)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *