על פי שיעוריו של הרב יצחק ערד
אחד מהדברים המאפשרים ומקרבים את תחושת האהבה והחיבור בין אחד לשני, הוא כח השמחה. כשהאדם שמח הוא מראה קירבה לכולם, ואף לכאלו שבדרך כלל לא מעוניין בהם ומרגיש כלפיהם תחושת ריחוק וניכור, הרי בזמן השמחה רוצה בקרבתם ומרגיש שייכות גם אליהם.
והדבר דרוש הסבר, שהרי שרש עניין השנאה והניתוק בין אחד לשני, הוא מזה שכל אחד מרגיש את מציאותו בלבד (בלשון החסידות "ישות") – ולא מסוגל להיפתח ולהתאחד עם אחרים. ולפי זה היה צריך להיות שתחושת אהבה וקירבה באה כאשר האדם מבטל את הרגשת עצמו ומסוגל להסתכל אל מה שמעבר אליו.
ואילו בזמן שהאדם בשמחה, הרי אדרבה, הוא מרגיש את מציאותו יותר מזמן רגיל שאינו בשמחה. תחושת השמחה, היא הרגשה פנימית שהאדם טוב לו עם עצמו ומרגיש שמציאותו מתרוממת, וצריך ביאור, כיצד תחושה זו של רוממות עצמית מוגברת מביאה, כפי שרואים בטבע העולם, לתוספת קירבה ואחדות אל האחרים, ולא רק זה אלא כפי שאומר הרבי במאמר שצוטט לעיל, דוקא בכח השמחה ניתן לצאת מאותה הרגשת ישות המפלגת ומפרידה.
השמחה – גילוי הפנימיות הלא מותנת
והביאור בזה, שיש הבדל בין שני סוגים של מודעות העצמית: הרגשת ישות חיצונית המותנת ביחס הזולת, והרגשת רוממות פנימית אמיתית.
בהרגשת ה"ישות" המפרידה, אמנם מרגיש ומעריך את עצמו אך זהו רק ביחס החוצה אל האחרים ואילו בפנימיותו הוא מרגיש ריק וחלל. ההערכה מבוססת על יחסי גומלין בינו לבין הזולת. הוא חש שהוא שווה בגלל שהוא יותר ממנו ויותר ממנו, ואם ישנו מישהו השווה יותר, הרי מציאותו מאיימת עליו, וצריך להשפילו ולמצוא חסרונותיו.
ברגש שלילי זה הרי לא ניתן לאהוב באמת את הזולת, אלא אדרבא הזולת מאיים עליו בעצם מציאותו. אנשים אלו ינסו להנציח את אלו שמתחתיהם ורק ע"י זה ירגישו את רוממתם.
ואילו בשעת שמחה, קורה להיפך ממש. השמחה ממלאה אותו ונותנת לו תחושה פנימית טובה (מחמת סיבה זו או אחרת, שהביאתו לידי שמחה), ואז מרגיש רוממות פנימית שאינה תלויה בזולת. הוא מרגיש עונג פנימי בעצם קיומו. וממילא האדם במצב זה משתחרר מהפחדים מאחרים, ומסוגל להתקרב לכולם.
במילים אחרות: היכולת להתאחד תלויה בפיתוח התחושה שטוב לי בעצם קיומי ולא בגלל יחס זה או אחר הניתן לי ממשהו חיצוני. תחושה זו מתחזקת ומתגלה מאוד בזמן השמחה.
שמחה אמיתית – ביטול לבלי גבול
על פי האמור לעיל ששמחה גורמת ליציאה מהרגשת פנימית חיצונית התלויה בדבר, ומחזקת את תחושת השייכות הפנימית של האדם לעצם קיומו, נוכל להבין את הכיוון ההפוך, כיצד מצב נפשי של ישות שלילית מחזקת את תחושת העצבות והדיכאון.
האדם מצפה מעצמו להגיע להשגים מסוימים, וכיון שלא מצליח לממש אותם, הרי הוא נכנס לשקיעה פנימית ודיכאון. אם נתבונן בזה נגלה, כי הסיבה לעצבות היא דוקא גאוה וישות, הוא חושב שהוא מציאות בעלת ערך וכשהוא לא מצליח לבטא את זה במעשיו הרי דימויו יורד בעיניו ונכנס לעצבות.
האדם הוא נברא בעל גבול, וממילא תמיד הישגיו והצלחותיו יהיו מוגבלים, יוצא אם כן, שהאדם שתולה את כל מצב רוחו בהישגים המוגבלים שיגיע אליהם, הרי במקרה הטוב השמחה הפנימית שלו תיהיה תמיד מוגבלת, כיון שהשגיו יהיו תמיד מוגבלים (ככל נברא בעל גבול) ובמקרה הפחות טוב הרי יחווה תחושה של עצבות ודיכאון הנובעות מחוסר סיפוק פנימי.
כיצד אם כן, יגיע האדם לשמחה אמיתית? רק כאשר יבטל את מציאותו החיצונית (המוגבלת) ויתחבר לאותו חלק פנימי של הנשמה, חלק אלוקה ממעל ממש, המאוחדת בתכלית עם הבורא הבלתי מוגבל, שמחתו תיהיה אמיתית ובלתי מוגבלת. כנאמר: עבד מלך – מלך, דווקא יכולת העבד להתבטל למלך, נותנת לו את האפשרות לחוות ולהתקשר למלך בקירבה ששום שר גדול ככל שיהיה, לא יוכל.
מהבנה זו יוצא, שאף שנאמר מקודם ששמחה (באופן כללי) מביאה את האדם ליציאה מישותו השלילית וחיזוק הרוממות הפנימית העצמית הפותחת שער לחיבור עם הזולת, הנה, ככל שהשמחה היא שמחה הנובעת ומחוברת לחוייה האלוקית שבכל דבר, הרי האחדות והאהבה שיבואו כתוצאה מזה, יהיו פנימיים יותר ועמוקים יותר.
לדוגמא, האדם המשיא את בנו (וכמבואר בחסידות שזוהי שמחה גדולה מאוד), הנה ככל שיתחבר לרעיון האלוקי שעומד בנישואין אלו (כמו: חוליה נוספת של משפחה יהודית, גילוי של כוחו האין סופי של הבורא המתבטא בנישואין, הכנה וגילוי החתונה והאחדות בין הבורא לעם ישראל וכדומה) יקל עליו להשתחרר מהישות החיצונית ולפתוח בקרבו מעגלי אהבה אמיתיים לזולת.
