ההפכים בעולם האצילות – פרק ג' ב"הנפש כמשל".

פרק ג: ההפכים שבעולם האצילות   עד כה ביארנו את  הפרטים השונים במשל כחות הנפש, כפי שהם בנמשל – הספירות בעולם האצילות. על מנת להבין יותר עניין זה, ובפרט את העניין האחרון שנתבאר בגדרם של האורות שבאצילות (שבאור מצד עצמו כבר יש איזושהי מדידה והגבלה), יש להקדים ביאור כללי בגדרו של עולם האצילות, שיש בו […]

ההפכים בעולם האצילות – פרק ג' ב"הנפש כמשל".

פרק ג:

ההפכים שבעולם האצילות

 

עד כה ביארנו את  הפרטים השונים במשל כחות הנפש, כפי שהם בנמשל – הספירות בעולם האצילות.

על מנת להבין יותר עניין זה, ובפרט את העניין האחרון שנתבאר בגדרם של האורות שבאצילות (שבאור מצד עצמו כבר יש איזושהי מדידה והגבלה), יש להקדים ביאור כללי בגדרו של עולם האצילות, שיש בו שני צדדים ופנים הנראים כסותרים זה את זה.

מצד אחד – גילוי ההעלם

מצד אחד, עולם האצילות הוא 'גילוי ההעלם' מאור אין סוף המאציל, כלומר, הוא אינו התהוות חדשה אלא גילוי של אור שכבר היה לפני כן, בהעלם.

ולכן עולם זה נקרא 'אצילות', מלשון הפסוק שאומר הקדוש ברוך הוא למשה רבנו: "ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם (=על שבעים הזקנים)".

הדבר התרחש בשעה שהעם ביקשו בשר במדבר, ואז שאל משה את ה' "מאין לי בשר לתת לכל העם הזה?", ומבואר על כך בתורת החסידות, שזהו מכיוון שדרגתו של משה הייתה רוחנית וגבוהה מדי בשביל להשפיע בשר (=תכלית החומריות) לישראל, ולכן האציל ה' מרוחו של משה לשבעים הזקנים, הם ישפיעו בשר לעם.

אמנם, גם ההשפעה שעל ידי הזקנים הייתה צריכה להיות על ידי משה[1], ואם זו הארה חדשה לגמרי, הרי כבר אין זו רוחו של משה, אלא מוכרחים לומר שאור זה היה כלול תחילה במשה, ונמשך מן ההעלם אל הגילוי על ידי הזקנים.

אם כן, דרגתו של משה רבנו היא משל לבחינת האור כפי שהוא בהעלם במקורו, ושבעים הזקנים שנאצלה עליהם רוחו של משה, הם משל לדרגה באצילות בה האור כבר מתגלה, אך אור זה אינו הוויה חדשה לגמרי, אלא גילוי ההעלם.

זוהי הסיבה שעולם האצילות הוא עולם של אלוקות ממש (ולא כמו העולמות שלמטה ממנו, שהם עולמות של נבראים, בעלי מודעות נפרדת, באופן של התחדשות יש מאין) ונקרא 'גילוי ההעלם'.

[אומנם אין זו עצמות המאציל ממש, כי אם הארה המתפשטת ממנו, ולכן אי אפשר לקרוא לאצילות בשם 'אלו-ה' כמו שנקרא הבורא, אלא 'אלוקות', כי זוהי התפשטות הארה אלוקית ולא עצמות הבורא, אבל יחד עם זה, הרי הארה זו איננה דבר חדש הנפרד ממקורו.]

עד כאן הובא הפן הראשון שבעולם האצילות, שהוא איננו התחדשות, אלא האצלה והפרשת הארה, שהייתה קיימת כבר קודם בהעלם ובאה לידי גילוי בעולם האצילות.

מצד שני – יש מאין

ומכל מקום, יש פן נוסף והפוך בעולם האצילות, שהוא בבחינת אין ערוך לגבי העצמות (כמו העולמות שמתחתיו).

ענין זה מובן גם ממה שכתוב "והחכמה מאין תִּמָּצֵא", שהחוכמה – שהיא עיקר הגילוי שבעולם האצילות[2] – היא בבחינת 'יש מאין'. הכתר שמעל האצילות הוא בחינה של 'אין', והחוכמה, שהיא הגילוי באצילות, נמצאת ממנו באופן של 'יש'.

וזו הכוונה בלשון "תִּמָּצֵא", כמו המציאה שאין ידוע מאין באה, כמו כן בחינת החכמה אינה יודעת ומכירה כביכול את מקורה, בדוגמת היש של הנבראים שאינו יודע ומשיג את המקור המהווה אותו (ולכן הוא מוגדר כ'אין', דבר שאינו מושג ומובן), כדלהלן.

[ויש לבאר כיצד מתיישבת הסתירה לכאורה בגדרו של עולם האצילות, האם הוא גילוי ההעלם או יש מאין.

אך קודם לכן, יש לבאר בפרטיות את האופן של ה'אין ערוך' של האצילות ביחס למקורו, והיכן זה עומד בהשוואה ל'אין ערוך' של העולמות האחרים לגבי מקורם]

ה'אין ערוך' של אצילות לגבי האין סוף

בתורה אור, במאמר דיבור המתחיל "פתח אליהו", כותב אדמו"ר הזקן, ש"יותר משאין ערוך עולם הבריאה לגבי עולם האצילות, אין ערוך עולם האצילות לגבי אור אין סוף ברוך הוא".

וזהו שאומרים בתפילת השבת: "אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה", וכוונת מילים אלו (על פי הפנימיות), שאנחנו, בני עולם הזה הגשמי, אין לנו כל יכולת לעשות השוואה ולומר, שכמו שהעולם הזה הגשמי הוא כאין וכלא נחשב ביחס לעולם העליון[3] מכולם, שהוא רוחני מאוד, כן עולם העליון, הוא כלא, ביחס לאין סוף ברוך הוא.

מהי הסיבה שלא ניתן להשוות בין שני ביטולים אלו?

היות וביטול עולם האצילות הוא בעצם מציאותו – הוא תלוי בחיות האלוקית הנמשכת אליו מלמעלה בכל רגע, ובלעדי אותה חיות, אין קיום לעולם האצילות כלל.

לעומת זאת, ביטול העולם שלנו (ובכללות עולמות בי"ע) ביחס לעולם האצילות, אינו מצד שאינו קיים כלל בלעדיו (שהרי האצילות הוא גם כן עולם, ואם כן יש ביניהם השוואה כלשהי, ששניהם בגדר 'עולם'), אלא מצד שעולם האצילות הוא חשוב ממנו במעלה ומדרגה הרוחנית. אמנם קיים מרחק רב ביניהם, אבל מכל מקום, שניהם בבחינה אחת, שהם 'נבראים' ו'מקבלים'.

אצילות אינו כלול באור אין סוף

ואף שעולם האצילות, משפיע חיות בעולמות התחתונים של הנבראים, ולולי השפעה זו היו מתבטלים חס ושלום, ואם כן, על פניו עדיין ניתן להשוות בין שני ה'ביטולים', שכמו שעצם מציאות העולם התחתון תלויה בעולם האצילות ובלעדיו הוא יתבטל, כך הוא ביטול עולם האצילות מול העצמות, שמציאותו תלויה בו?

התשובה היא, שיש הבדל גדול ביניהם, כי השפעת עולם האצילות על העולמות שתחתיו, היא לא ממנו עצמו, אלא רק ממה שמקבל ('האצלה והפרשה') מלמעלה ממנו.

ולכן, לולי ההשפעה מעולם האצילות אמנם היו העולמות התחתונים מתבטלים, אבל גם אז לא היו מתבטלים לגמרי, כך שאינם קיימים כלל, אלא שלא היו קיימים באותה צורה כמו שהם עכשיו, כעולמות נפרדים, אלא בצורה אחרת, במדרגה עליונה יותר (ובאופן אחר לגמרי מכפי שהם עכשיו במציאות יש), אבל לא ביטול לגמרי, מכל וכל. שהרי ידוע שכל מה שנברא בעולמות התחתונים, כבר נימצא כלול בעולם האצילות, וכל חלקי הבריאה: דומם צומח חי מדבר – של בריאה יצירה עשיה, יש גם באצילות[4], כך שהדברים קיימים גם בצורה גבוהה יותר.

מה שאין כן בעולם האצילות, לא שייך לומר שהוא כלול באור אין סוף ברוך הוא, שהרי כלשון הזוהר: "אור אין סוף לאו מכל אלין (=לא מכל אלו) מידות כלל", שלא שייך לומר שיש באור אין סוף איזה שהיא מידה מוגדרת, כפי שמתגלות המידות בעולם האצילות, ולכן, אם היתה מסתלקת חס ושלום לרגע ההשפעה ממנו, היה מתבטל לגמרי והיה כלא היה.

וזהו הביאור בדברי אדמו"ר הזקן הנ"ל, שעולם האצילות הוא אין ערוך לגמרי מול העצמות, יותר משאין ערוך עולם התחתון, הגשמי, לגבי עולם האצילות. [הקושיה המתעוררת, אם כן כיצד האצילות הוא גילוי ההעלם, תבואר להלן.]

מהו 'אין ערוך'?

תחילה נחדד יותר את המושג 'אין ערוך', ונבהיר כי העדר יחס לחלוטין (='אין ערוך' אמיתי) לא שייך לומר בין שני דברים מוגבלים.

להמחשת העניין: למרות שישנו מרחק רב בין מספר אחד ביחס לאלפי מספרים, הרי עדיין יש ערך ביניהם, שהרי האלפים מורכבים מריבוי של אחדים, והמספר האחד הוא חלק מהמספר הגדול, רק שהוא חלק קטן, ואם כן הם עדיין בערך זה לזה.

וכך גם ברוחניות, ביחס בין מדרגות רוחניות שונות אשר נמשכות זו מזו באופן של 'עילה ועלול', לא שייך לומר שאחד מהם הוא באין ערוך לגבי רעהו;

עילה ועלול פירושו התוצאה הישירה (=עלול) והסיבה שהובילה אליה (=עילה), וכמו בשכל ומידות, שהשכל הוא העילה והמידות הם המסובבים ונגרמים ממנו, וחיצוניות השכל היא המתלבשת במידות.

כמו במשל המספרים שהזכרנו, העלול כלול בעילתו והוא כחלק קטן ממנו, וממילא הוא בערך אליו ותופס אצלו מקום (רק שבנמשל, כיוון שזו השפעה רוחנית אין חיסרון בהשפעתה, וכמו הרב המלמד את תלמידו, שאין נחסר משכל הרב בהשפעתו לתלמיד), והחלק התחתון שבעילה הוא זה שמתלבש ומתגלה בעלול.

וכן הוא במחשבה דיבור ומעשה, שהמעשה נובע ומשתלשל מהדיבור, והדיבור משתלשל מהמחשבה[5]. המחשבה היא העילה, והדיבור הוא העלול ממנו, ולמרות שהדיבור לא פועל חיסרון במחשבה, הרי הוא תופס מקום כלפיו.

[המחשבה דיבור ומעשה הן כנגד נפש רוח נשמה: בחינת הנפש היא כנגד המעשה, בחינת הרוח היא כנגד הדיבור, ובחינת הנשמה היא כנגד המחשבה.

והוא גם כנגד העולמות בריאה יצירה עשיה: בריאה – מחשבה, יצירה – דיבור, ועשיה – מעשה.

השתלשלות עולמות אלו היא בדרך של עילה ועלול, וכן המשכת הספירות זו מזו בעולם האצילות היא בדרך של עילה ועלול.]

אם כן, מה שאומרים 'אין ערוך', הכוונה לא כמו עילה ועלול שיש ביניהם יחס וקירבה, שכן העלול כלול בעילה – אלא ש(אין ערוך) אינו כלול במקורו, כפי שהובא קודם, שעולם האצילות אינו כלול באור אין סוף המופשט מכל גדר.

וזהו ההסבר להגדרה הנזכרת שעולם האצילות הוא באין ערוך מול הבורא, ואין להשוותו לביטול עולם התחתון מול עולם האצילות.

אין ערוך – בעולם הזה

והנה על פי זה לכאורה יש לתמוה (על פי הפירוש הפשוט של המילים), מדוע אומרים בתפילה "אין ערוך לך ה' אלוקינו בעולם הזה"? והרי נתבאר עתה שהאין ערוך האמיתי הוא דווקא בעולם האצילות מול האין סוף?

וההסבר הוא, שדווקא בעולם הזה נראה ונגלה איך שגם העולמות העליונים, כמו עולם האצילות הם באין ערוך ביחס לאין סוף – שהרי עצם מציאות הגשמיות היא בדרך אין ערוך, שאי אפשר להיות התהוות הגשמי בהשתלשלות של יחס וערך, וגם אחרי רבבות צמצומים והשתלשלויות של עילה ועלול לא יכול להתהוות דבר גשמי מכוח רוחני, אלא רק בדרך של התחדשות יש מאין. וכשם, לדוגמה, שמסברה שכלית רוחנית לעולם לא תתהווה אבן גשמית.

וכשאנו רואים דבר גשמי, בהכרח לומר שהתהוותו היא מאין, בבחינת אין ערוך. ולכן דווקא בעולם הזה שבו יש נבראים גשמיים, נוכל להבין איך שגם העולם היותר עליון הוא אין ערוך, שהרי הוא גם כן בגדר 'עולם', ויש בו צד של הגבלה, ואם כן, התהוותו היא גם כן בבחינת יש מאין.

וזו הסיבה שכשרוצים להמחיש שבתפילה את האין ערוך של העולמות מול הבורא, משתמשים דווקא בביטוי "אין ערוך לך. . בעולם הזה", כי כאן האין ערוך הוא ניכר, בהתהוות היש הגשמי.

אצילות – ממוצע בין הבורא לנבראים

לאחר האריכות בהגדרת האצילות כ'אין ערוך', אנו חוזרים לתיאור שני הצדדים שבעולם האצילות, שלכאורה סותרים זה את זה.

מצד אחד הוא האצלה והפרשה של האור האלוקי, גילוי ההעלם, ואינו התחדשות[6], ומצד שני התהוות עולם האצילות היא באופן של 'אין ערוך' כלפי הבורא, יש מאין.

ואיך יצדקו שניהם – שאצילות הוא גילוי ההעלם בלבד, וביחד עם זה – התחדשות יש מאין?

ונקודת ההסבר בקצרה היא:

הנבראים הם בבחינת גבול, ואין סוף הוא בלי גבול, ולכן הם צריכים ממוצע ביניהם. עולם האצילות הוא הממוצע בין אור אין סוף המאציל, לבין הנבראים.

על כל ממוצע להיות כלול משתי המדרגות שהוא ממצע ביניהם, ולכן יש באצילות את שתי הבחינות: יש בו מבחינת אור אין סוף המאציל וגם מבחינת הנבראים.

האורות שבאצילות הם מבחינת המאציל, והכלים הם מבחינת הנאצלים.

ואם כן, מה שעולם האצילות נקרא גילוי ההעלם הוא בדרגת האורות שבאצילות, ומה שנקרא התחדשות יש מאין זהו בבחינת הכלים שבאצילות.

[אלא שלהבין זאת יותר, יש לבאר עוד מהי הגדרתם של הכלים והאורות של האצילות, ומהי דרך המשכתם ושרשם ממקורם, וכפי שיתבאר בהרחבה.]

סיכום

עולם האצילות הוא מצד אחד 'גילוי ההעלם', וביחד עם זה הוא 'באין ערוך' לגבי העצמות, ואפילו יותר מה'אין ערוך' של העולם הגשמי לגבי עולם האצילות, כיון שהאצילות לא כלול כלל באור אין סוף, המופשט מכל גדר.

ובכדי ליישב כיצד אצילות הוא גם גילוי ההעלם וגם יש מאין, נתבאר, שעולם האצילות הוא ממוצע בין האין סוף והנבראים, וכלול משתי מדרגות: האורות והכלים.

(מבוסס על המשך תער"ב)

 

[1] שהרי כל ההמשכות והגילויים של הדור צריכים להיות על ידי מנהיגו, משה רבינו.

[2] אמנם בכל עולם רוחני קיימות כל הספירות העליונות, אבל הספירה העיקרית בעולם האצילות היא החכמה, שעניינה ביטול, וכל הספירות מקבלות על ידה, כמבואר בתניא פרק לה, בהגהה.

[3] הכוונה בדברי האדמו"ר הזקן היא על עולם האצילות, אותו היה נוהג לכנות בשם "עליון", וביחס אליו העולמות בריאה יצירה עשיה נקראים עולמות התחתונים.

[4] שלכן לפעמים מכונה ספירת המלכות של האצילות בתורת הקבלה בשם "סלע", "אבן", "עפר", "שושנה", "תפוח", וכדומה.

 

[5] מה שאומרים שהדיבור משתלשל מהמחשבה, אין הכוונה הדיבור בפועל, אלא הכוחות המיוחדים בנפש הנקראים 'כוח המחשבה' ו'כוח הדיבור' ו'כוח המעשה', שהם משתלשלים זה מזה. וכמו שנתבאר באור התורה לכ"ק אדמו"ר הצמח צדק, שמות חלק ב (בשלח) עמוד תטז.

[6] וכמו שכתב בעל ה'מערכת אלוקות' בעניין אצילות, שלא נעשה דבר חדש, "רק שנתגלה כוח הכמוס והחתום שהיה כבר קודם, מכוח אל הפועל".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *